גדולי ישראל בהר הבית- הרב אליצור סגל

מתוך עלוני "יבנה המקדש" חדשים סיוון וניסן ה'תשנ"ז

א. עלייתו של הרמב"ם ומשפחתו להר הבית.

הרמב"ם נולד לאביו ר' מימון הדיין בקורדובה אשר בספרד המוסלמית בשנת ד' תתצ"ה. בשנת ד' תתק"כ, בהיות הרמב"ם כבן עשרים וחמש שנה, החלה מסכת הנדודים של משפחת הרמב"ם. כת מוסלמית בשם אלמוחודין - המייחדים - השתלטה על ספרד וצפון אפריקה. קהילות רבות מישראל הוכרחו להתאסלם ורבות יותר מתו על קידוש השם. רבים מחכמי ישראל כראב"ד, בעל ספר הקבלה, מתו מוות על עינויים יחד עם קהילותיהם. רבים אחרים נפוצו וברחו לכל עבר. בין אלו היו ר' מימון הדיין ובניו, ר' משה ור' דוד, וכנראה עוד שתי אחיות. הם ברחו למרוקו שבצפון אפריקה ושהו פרק זמן בעיר בירתה - פאס. שם נכתבה "איגרת השמד" של הרמב"ם וגם "איגרת הנחמה" של אביו ר' מימון הדיין. במשך שנות הנדודים החל הרמב"ם לכתוב את פירושו לששת סדרי משנה, פירוש שהושלם רק בהגיעו למצרים.

בשנת ד' תתקכ"ה, עם התגברות רדיפות המוסלמים נגד היהודים בכל המגרב, נמלטו ר' מימון הדיין ומשפחתו לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון הצלבנים הנוצרים. ואולם הם לא החזיקו שם מעמד, וירדו למצרים. ר' מימון הדיין שהיה תשוש מבריחות ורדיפות נפטר חודשים אחדים לאחר הגיעם למצרים. משפחתו, ובראה הרמב"ם, נשארה במצרים עד סוף ימיהם.
הבריחה מאימת השמד נשארה כטראומה בנפשושל הרמב"ם והוא לא השתחרר ממנה עוד.

ב"איגרת תימן" הוא כותב, שלא עמדה על ישראל אומה יותר רעה מזו של האומה הישמעאלית, ולא היה מי שהפליג להשפילנו ולהפחידנו ולחלק שנאתו אלינו כמותם (מהדורת שילת עמוד קס). ובסוף "איגרת תימן" הוא כותב שהמקבל יזהר שלא גלה לאומת העולם, ויארע מזה מה שישמרנו ד' ממנו, "ואני ירא מזה הרבה, אבל ראיתי שהצדקת הרבים ראוי לסבול בעבורה הסכנה".

יתכן שבעקבות נדודיו הגיע הרמב"ם למסקנה שרק כוח צבאי איתן יוכל להציל את עם ישראל. ולכן כתב בתשובתו למונפלייר שבדרום צרפת, שהסיבה לחורבן היא, שלא נתעסקו אבותינו בלמידת מלחמה וכיבוש ארצות, אלא דימו שהאסטרולוגיה תואיל להם, לפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים.

הרמב"ם ומשפחתו, כשברחו מאימת רדיפות המוסלמים, נתכוונו להגיע לארץ ישראל ולעלות להר הבית. הם עלו בחוף עכו במוצאי שבת ג סיוון. חודשים מספר אחר כך, ביום שלישי ד חשוון, עלו ר' מימון הדיין ושני בניו ר' משה ור' דוד לירושלים. יחד עמם עלה גם ר' יפת, דיין עכו, ואף על פי שהדרך הייתה מסוכנת מאוד. הם התפללו בהר הבית ביום חמישי ו מר חשוון. מהר הבית הם המשיכו למערת המכפלה שבחרון, וביום ראשון ט בחשוון התפללו במערת המכפלה.
וכך כותב הרמב"ם:
"וליל אחד בשבת, שלושת ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו, ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות.
וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון.
ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא-ל על הכל.
ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בד' ואכילה ושתיה. א-להים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן.
וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה אמן".*

לאחר שאחיו של הרמב"ם, ר' דוד, טבע בים, מזכיר הרמב"ם לר' יפת, דיין עכו את עלייתם המשותפת להר הבית במילים אלה:
"שאני והוא (= ר' דוד אחי הרמב"ם) ואבא מרי זצ"ל ואתה, ארבעתנו הלכנו בבית ד' ברגש".** כפי הנראה, הייתה התפילה בהר הבית הסיבה היחידה לביקורם של ר' מימון הדיין ומשפחתו בארץ ישראל, לפי שב"איגרת תימן" כותב הרמב"ם כך:
"וכאשר יצאנו מן המערב לחזות בנועם ד' ולבקר מקום קודשו".***
כלומר, עוד בעת היציאה ממרוקו שבמערב, חשבו בני המשפחה על הביקור ב"מקום קודשו" - הוא הר הבית.

וכן פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ז:
"אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבנינו. לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח. שנאמר: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם, שאף על פי שחרב בקדושו עומד".

ובמקום שמותר להיכנס לשם, כלשון הרמב"ם, מצווה גדולה ומעלה עצומה להתפלל, כשם שעשה ר' מימון הדיין ומשפחתו ור' יפת דיין עכו. ואת יום התפילה בהר הבית קבע הרמב"ם לעצו ליום שמחה כל ימי חייו.


* מהדורת שילת עמוד רכד.
** איגרת הרמב"ם מהדורת שילת עמוד ר.
*** מהדורת שילת עמוד קיד.








ב. עליית רבותינו בעלי התוספות להר הבית.

בערך באותו זמן שעלו הרמב"ם, אביו, אחיו ור' יפת דיין עכו מספרת המוסלמית וצפון אפריקה להר הבית, כפי שכתבתי במאמר הקודם, התחולל דחף דומה גם ברחבי צרפת הנוצרית אצל רבותינו בעלי התוספות.
וכך כותב ר' אשתורי הפרחי תלמיד הרא"ש, שעלה לארץ ישראל, בפרק י בספרו "כפתור ופרח", העוסק בענייני ארץ ישראל:
"מה"ר ברוך גם אמר אלי בירושלים, כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבינו חננאל דפריז ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף השישי, ושיקריב קרבות בזמן הזה".
כזכור, הרמב"ם ומשפחתו עלו להר הבית בשנת שש ועשים לאלף השישי, ואם כן ניסיונו של רבינו חננאל מפריס קדם לו בתשע שנים.
כנראה שהרמב"ם שבא מארץ מוסלמית ידע לאשורו את המצב האמיתי בהר הבית עוד לפני שעלה לארץ, וממילא ידע את חוסר היכולת הפיזית להקריב, ואילו רבינו חננאל דפריס שבא מארץ נוצרית, נוכח בכך רק כשהגע לירושלים, וראה במו עיניו את הר הבית בחורבנו.
דור אחד אחר כך עלה ר' יהונתן הכהן מלוניל להר הבית. העיר לוניל נמצאת בדרום צרפת - המכונה גם פרובנס. ר' יהונתן היה חברו של הראב"ד בעל ההשגות שעל הרמב"ם, ומגדולי הדור באותה תקופה. שרד לנו ממנו פירוש על הלכות הרי"ף שיצא לאור בכמה מהדורות.
וכך כותב אחד מבני לווייתו, ר' שמואל בר שמשון באיגרת לביתו:
"באנו אל ירושלים ממערה של עיר. וראינוה, וקרענו בגדינו כראוי לנו. ונתגוללנו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה, אני והכהן הגדול מלוניש. ונכנסו בשער עד לפני מגדל דוד. ונבוא להשתטח עד לפני העזרה".1
גם ר' יהונתן הכהן מלוניל כרמב"ם לפניו עלה להר הבית למקומות שמותר לטמאי מתים להיכנס לשם. כמודגש בדברי בן לווייתו, הם לא נכנסו לתוך העזרה, שם אסור לטמאי מתים להיכנס.
וייתכן שכך צריך להבין את עדותו של המאירי (בשבועות טז א), ששמע שמנהג פשוט להיכנס למקדש. וייתכן שהמנהג הפשוט היה כניסה להר הבית למקומות המותרים לטמאי מתים להיכנס שם. אומנם המאירי עצמו הביא מנהג זה כסיוע לדעתו שקדושה ראשונה אינה קדושה לעתיד לבוא, וממילא כל השטח מותר בכניסה לטמאי מתים.
עדות חשובה ביותר מעיד ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא, מגדולי הדור בספרד המוסלמית בדור שלפני הרמב"ם, בספרו "מגילת המגלה":
"בתחילה כשהחריבו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו. וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב, והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרוביםאל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין. ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל. עד שפשטה על הבית מלכות אדום הרשעה, והסירה את מלכות ישמעאל מעליו וכו'. והסירה התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית, ולקיים בו מצוות תפילה אשר היא כנגד התמידין. כי מיום שגברו אלו הרשעים על הבית, לא הניחו לישראל לבוא בתוכו. אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה".
מדברי ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא ניתן ללמוד שורה של דברים.
ראשית, לאחר החורבן היו היהודים עולים להר הבית ולהתפלל בו, והרומאים לא מנעו עלייה זו. וכפי שמצאנו בסוף מסכת "מכות" שר' עקיבא וחבריו עלו להר הבית וראו שועל יוצא מבית קודש הקדשים. ייתכן שאף הרומאים ראו בכך מעין עונש והשפלה ליהודים הבאים לבכות על חורבן בית מקדשם.

שנית, גם בדורות מאוחרים, לאחר שפסקה טהרה מישראל, השיגו היהודים אפשרות לבנות בית כנסת ובית מדרש בהר הבית, כמובן במקומות המותרים לכניסה, והיו עולים לבית כנסת זה מכל האזורים הסמוכים כדי להתפלל בו. רק הצלבנים שכבשו את ארץ ישראל, שאותם מכנה ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא "מלכות אדום הרשעה", הם שהרסו בית כנסת זה ולא איפשרו עוד ליהודים להתפלל בהר הבית.

שלישית, גם לאחר שנהרס בית כנסת זה התאמצו היהודים לעלות ולהתפלל בהר הביתכפי שנהגו הרמב"ם ומשפחתו וכפי שנהגו בעלי התוספות וכנראה כפי שמעיד המאירי.

גם עלינו בדורנו לנהוג כמנהג אבותינו גדולי עולם לבוא ולהתפלל בהר הבית במקומות המותרים.
ובעקבות רבותינו הראשונים פסק גם הרב גורן בתשובה לשאלת ועד רבני יש"ע, שנשאלה לאחר הברית שכרת יצחק רבין עם המלך חוסיין, שכללה גם מתן מעמד למלך הזה בהר הבית, שעלינו להתפלל בהר הבית במקומות המותרים.




הכוח המחייה את נשמת ישראל היא העריגה הנפלאה לבניין בית המקדש, ולהחזרת כבודו בתכלית שלמותו האידיאלית המקווה, שרק ציפייה זו מרוממת את רוח כל הדורות כולם, לדעת שיש תכלית נשגבה לחייהם והמשכם ההסטורי. ובנקודה עליונה זו גנוז כל עוז החיים של קישור האומה לארץ ישראל. וכל המצוות התלויות בארץ באיזה מידה שהן נוהגות, הן שומרות את הלח של טל חיים זה ביסודי.
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק)