אם תרצו – מקדש עכשיו / ארנון סגל

אם תרצו – מקדש עכשיו / ארנון סגל

הדת שלנו באלפיים השנים האחרונות איננה ממש היהדות אלא רק מעין השתקפות שלה. יותר ממחצית מתרי"ג המצוות אינן ניתנות כלל לקיום לאחר החורבן. רוב מסכתות הש"ס, 32 מתוך 63, נוגעות בעניינים שלפחות חלקם הגדול תאורטי בהעדר מקדש. מתפילת שמונה עשרה ועד נטילת לולב, אכילת מרור וברכת כהנים יש רצף ארוך של פעולות כזכר לעברה המפואר של היהדות, חיקוי בלבד לדבר האמיתי, פתרון זמני. זו יהדות שכולה בדיעבד, ואנחנו, מקיימיה האדוקים, שמא הננו רק זכר ליהודים אמיתיים

חג הפסח הוא הזדמנות טובה להרהר בשאלה איך אנחנו, שלומי אמוני ישראל, דתיים טובים בכל עניין אחר, ישנים בכלל לא רע בלילה אף על פי שאיסור כרת מרחף מעל ראשנו, באם לא יוקרב קרבן הפסח במועדו. נראה שהתשובה לכך היא שבאופן די מדהים למדנו להדחיק מתודעתנו ולהתכחש גם לדברים שאנו מזכירים בוקר, צהריים וערב. כמו שהתרגלנו לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בתוככי ירושלים הבנויה לתפארת, הסתגלנו גם לבקש מבורא העולם ללא הרף בתפילה על בניין המקדש בלי לחוש שאולי זה דורש גם משהו מאיתנו.
אמנם באופן רשמי מעולם לא השלמנו עם אובדן המקדש. אנו מתפללים מספר רב של פעמים בכל יום על בניינו. חלקים גדולים מהמשנה, מהתלמוד ומהרמב"ם מוקדשים לענייני המקדש, אך בואו נודה על האמת: אנחנו מסתדרים מצוין בלעדיו. התאהבנו בסטטוס-קוו הזה, שלפיו הכותל המערבי הפך למקום הקדוש בעבורנו. נדמה שאילו רק היה לנו מעט שקט מהערבים, תרופה לסרטן ופחות תאונות דרכים, לא מעטים היו מסתפקים בכך וחותמים בלב חפץ על טופס ויתור סופי על משיח בן דוד. אם כי בכך יהיה ויתור על היהדות כולה.
מה היה המקדש? הוא מעולם לא היה רק בית-הכנסת-הגדול-בירושלים, לא רק מוקד תפילות עולמי, אלא מקום מפגש ממשי ומוחשי בין האדם לבוראו. שער השמים – פתח שדרכו אפשר להציץ אל הצד השני, שמזכיר שיש גם מעבר למציאות הנראית. הסנהדרין ישבה במקדש והייתה מקור השראה, מרכז שלטון וגם מקור גאוותם של ישראל. כשזה נגמר, הפכה היהדות למופשטת, דת של עיון ותפילות. הקשר שיש לנו כיום עם הקב"ה מתמצה כמעט רק בעבודה נפשית.
המחסום החיצוני
מאחורי הקיר הגבוה הזה, הכותל המערבי, אורבת לנו חוץ מהבעיה הערבית גם התמודדות עם חלק מהותי במקדש שמאוד לא נוח לנו להשלים עמו – הקרבנות. הרי התבגרנו כבר, וכיום אף עם נורמלי לא מקריב בעלי חיים. הפחד להיראות בעיני עצמנו והעולם כולו מגוחכים כמו השבטים הכי פרימיטיביים באפריקה גורם לנו להתמודד עמו במגוון אמצעי הגנה פסיכולוגיים. ימנים אדוקים משתפים פעולה לצורך כך עם הבעיה הערבית וטוענים שכל שינוי בנעשה בהר הבית יגרור מלחמת דת עם מאות מיליוני מוסלמים. דורשי דרשות מנסים להוכיח באותות ובמופתים שהקרבנות אינם עתידים להתחדש, שמראש הם באו רק בדיעבד, שאין באפשרותנו ההלכתית להקים כיום את המקדש, ובכלל, מי אנחנו הקטנים שנעשה זאת. חוץ מזה, מוטלות עלינו מספיק מצוות גם בלי זה, ואין שום סיבה שנוסיף לעצמנו עוד דברים שלא שיערום אבותינו. המקדש הוא עוד אחד מאותם הדברים שיהיו (אם בכלל) רק באחרית הימים, הוא איננו חלק מ"סל המצוות" היהודי שמוטל לפתחנו עכשיו.
אחד הרבנים הורה לחזן בבית הכנסת שלו, ספק בצחוק ספק ברצינות, שלא לומר במוסף המיוחד לחגים "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך, ולעשות חובותינו בבית בחירתך", שלדעתו איננו נכון עובדתית והלכתית, אלא לומר "ואין אנחנו רוצים". לעתים נדמה אפילו שטוב לנו שבמקום קודשנו עומד מבנה מוסלמי בלתי חוקי. כך קל יותר לפטור עצמנו מהטרדה לחשוב ברצינות על הקמת המקדש.

לאמיתה של תורה ברור שאף חכם יהודי במהלך הדורות לא ביטל חלילה את חובת הקרבת הקרבנות במקדש לכשיקום. נושא הקרבנות הוא עניין כה מהותי בתורה, ותופס מקום רב הרבה יותר ממצוות שבת למשל. כשאומרים שעל שלושה דברים העולם עומד, ואחד מהם הוא עבודה – הכוונה לעבודה במקדש. היחיד שחזה מקדש נטול קרבנות היה תיאודור הרצל ב"אלטנוילנד", אבל כמדומה שאין הלכה כמותו.
איש גם לא ויתר לנו וגם לא היה רשאי לוותר על המצווה שנצטווינו לבנות את המקדש כשהדבר יתאפשר. גם מי שאמר שהמקדש ירד בנוי מהשמים, לא התכוון שמותר לנו לשבת באפס מעשה ולחכות שזה יקרה, וגם אם הרמה הרוחנית שלנו לא משהו, אז מה. אנחנו הרי צמים ביום כיפור גם כשאיננו זוכים על ידי כך להתגלות גדולה, ומניחים תפילין אף על פי שלא תמיד אנחנו ברמה רוחנית מספקת.

אם יורשה לי, אציע, אני הקטן, הצעה מהפכנית: להשלים עם המקדש וחובותיו ולאמץ אותם. כן כן, חֵלֶב ודם. זה באמת לא נורא כל כך. מותר לשער שפחדינו ודימויינו האימתניים על המצווה הסימפטית הזו נובעים פשוט מכך שלא התרגלנו. אנו מקיימים בימינו מצוות הרבה יותר "פגאניות" ו"פרימיטיביות" מהקרבת קרבנות. אחת מהן, מצווה מאיימת, מוזרה ולא מובנת לחלוטין – ברית המילה, מקוימת משום מה (ודווקא היא) באדיקות על ידי המוני ישראל על היותר חילוניים שבהם. כוחו של הרגל.
המחסום הפנימי
ואולם המניע האמיתי להתנגדות למקדש כיום, כך נראה, הוא אחר, עמוק יותר: בטענות ש"אין מה לעשות בנושא זה מלבד תפילה ותקווה למשיח" יש לעתים, מלבד בורות, גם ממש תחינה שמצב היהדות יישאר כפי שהוא, בלי חידושים "מיותרים" כמו המקדש, שעלולים לחייב אותנו ביחס רציני יותר ליהדותנו ולא יאפשרו לנו לחפף אותה. חיי הטהרה והקדושה עשויים לפרוץ אל כל חיינו. הרבה יותר נוח להשאיר את הקב"ה כלוא לעד בבית הכנסת.
בהעדר הוכחה הפוכה, המסקנה המתבקשת מכל הנאמר היא שכעת לא הקב"ה מונע מאיתנו לחדש ימינו כקדם, אנו פשוט איננו מעוניינים בכך. הרבה יותר פשוט לפתוח את הר הבית ליהודים מאשר לפתוח את היהודים להר הבית. להתפלל בדבקות ואפילו בדמעות על בניין המקדש זה רצוי, אך לקחת זאת ברצינות ובצורה מעשית לקדם את בניינו – זה לא.

מה אפשר לעשות?
נכון, גם אם נחליט לרצות, איש לא יפרוס לפנינו שטיח אדום כל הדרך למזבח. מצד שני, על דברים חשובים צריך ושווה להיאבק. ברמה מסוימת יישארו הדברים תיאורטיים כמקודם בתחום התודעה והרצון, ובכל זאת, מי שרוצה דבר, גם אם מדובר במטרה רחוקה, פועל אחרת ממי שאינו שואף לכך. האם יש לעסוק בתכנון אדריכלי-מעשי של בית המקדש? בעתירות לבג"ץ כדי לאפשר זאת? בהפגנה? בפעילות מעשית? באיסוף כספים למטרה זו? בעלייה להר הבית? בבירור הלכתי של הסוגיות הרבות הקשורות בכך? בלחץ על הרבנים?
בתנועת התשובה הזו כל הדרכים מובילות אל הלב. מה שברור הוא שבערב פסח תשס"ט נדרש ממנו לקרוא גם את הקריאה הנוספת, זו שלא נקראה על-ידי הרב צבי יהודה קוק ערב ששת הימים: "ואיה הר הבית שלנו, ואיה המקדש שלנו, הנשכחם?"
ואם תרצו אין זו אגדה. כשהרצל אמר את האמירה הזו לגבי מדינה יהודית זה היה הרבה יותר הזוי מאשר לומר זאת כיום לגבי מקדש. הלכנו יותר משנלך. זה בידינו, הר הבית בידינו. מותר כבר להעלות את האור, לא חייבים להישאר מחוסרי בית.

מתוך השבועון 'עולם קטן' – פסח.