בירור בהלכה ובפוסקים בנוגע לכניסה להר הבית בזמן הזה

העליה להר הבית

בזמן הזה
.- על פי ההלכה -

שאלה: האם מותר לעלות להר הבית ובפרט בימינו שכולנו טמאים?

תשובה: בזמן ששלמה המלך (ע"ה) בנה את בית המקדש, קידש את הר הבית והבנינים שעליו. כתוצאה של הקדושה נאסר הכניסה לטמאים. יש מחלוקת כללי בין הראשונים (הרבנים ומפרשים שחיו בערך משנת ד'תר"ס עד ה'ק"ס (900־1400) בענין מה דינו של הר הבית אחר חורבן בית המקדש (בית המקדש נחרבה בשנת ג'תת"ל (70) האם נשארה הקדושה (ואיסור כניסה לטמאים) אחר חורבן בית המקדש או לא?
 
הרמב"ם (רב משה בן מיימון נולד 4895 ונפטר 4964 (1135-1204)) (הל' בית הבחירה פרק ו' הל' יד) כתב שאפילו אחר חורבן בית המקדש נשארה הקדושה (ואיסור כניסה לטמאים).
כל מקום שלא נעשה בכל אלו [שלא נתקדש עם אורים ותומים, מלך, נביא וכו'] וכסדר הזה לא נתקדש קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות זכר הוא שעשה ולא במעשיו נתקדש המקום. שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקידשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלם לשעתה וקידש אותן לעתיד לבא.
 
הראב"ד (רב אברהם בן דוד נולד 4880 נפטר 4958 (1120-1198) כתב נגד דעת הרמב"ם שהטמא הנכנס לעזרה אחר החורבן אינו נענש בעונש של כרת.
א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין שם מקדש ירקב ובגמ' (ב"מ נג:) אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר ארץ ישראל ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לר' יוסי (יבמות פב:) שקדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלם ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלם עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת. עכ"ל יש מפרשים דעת הראב"ד שאע"פ שאין חיוב כרת לטמא מת הנכנס לעזרה, אבל איסורא איכא.
 
והמאירי (שבעות טו:) מביא דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד והוסיף:
והמנהג פשוט להיכנס שם לפי מה ששמענו, וכן יראה שלא לאכול מעשר שני במקום שאין חומות, ממה שכתבנו בהרבה מקומות בענין מחיצה לאכול ומחיצה לקלוט.
אפשר לומר שהמאירי מפרש דברי הראב"ד שבזמן הזה אין איסור כלל וכן נוהגין או שזו שיטה שלישית שבזמן הזה אין איסור כלל וכן נוהגין. אבל בין כך ובין כך רואין שהמנהג היה להקל ולהיכנס לכל הר הבית.
 
הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז תרצא) כתב
ומ"מ יש לי לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם לעלות באותם עליות לראות משם את הבית כלו ולא שמענו ולא ראינו מי שמיחה בידם...
[הרדב"ז היה מדבר לגבי עליות וגגות שלפי השערתו היו במקום מקודש.] והסביר שטעם המנהג או טעם שלא מוחים שהיה ספק ספיקא. ספק אם הדין כמו הראב"ד או הרמב"ם וספק מה דינם של אותם המקומות.
עד כלפני מאה וחמשים שנה, למשך כמה מאות שנה לפני כן, המוסלמים השולטים בהר הבית לא נתנו ללא מוסלמים להיכנס להר הבית. משום כך נשתכח המנהג שהזכיר המאירי, וגם לא שמו לב לדקדק במסורת גבולות של העזרה. על כן כשהמוסלמים שוב התירו להיכנס, רוב היהודים נמנעו מלהיכנס.
 
בתש"ח, נאסרו היהודים מלהיכנס לכל העיר העתיקה, ובשנת תשכ"ז חיילי צה"ל כבשו ירושלם כולל הר הבית.
מפני שלא היתה שאלה למעשה היכן, והאם מותר להיכנס להר הבית לכמה מאות שנה, לא עיינו הרבנים בדקדוק המקומות והמצב בהר הבית. וכשהיה שוב האפשרות כמה רבנים חשבו שאפשר שתבוא תקלה על ידי עליית יהודים להר הבית מפני חסרון ידיעה על דקדוק המקומות, או מפני שהמקומות האסורות לא היו מוגבלות. על כן יצאה הכרזה (בערך לפני שלשים שנה) חתומה ע"י רבנים חשובים מכל המחנות שיש איסור להיכנס לכל שטח הר הבית. ולכן הציבור חושבים שיש איסור כרת לכל מי שנכנס לכל שטח הר הבית היום, מפני שאנו טמאי מתים.
מחשבה זו של הציבור מוטעית, ואפילו בזמן שבית המקדש קיים, אין הדין כן. המשנה כלים (פרק א' משנה ח') אומרת "לפנים מן החומה [של ירושלם] מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו. שאין זבים וזבות נדות ויולדות [ארבע אלו וגם בעל קרי הם הנקראים מי שיש לו טומאה שיוצאת מגופו] נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו. שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם. עזרת נשים מקודשת ממנו. שאין טבול יום נכנס לשם. ואין חייבים עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה. שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם. וחייבין עליה חטאת וכו'."
 
הרמב"ם (בית הבחירה פ"ז הל' י"ד עד סוף הפרק) פוסק כמו המשנה. המפרשים מוסיפים שגם בעל קרי אסור בהר הבית. הראב"ד מדגיש שדין שהחיל יותר חמור מהר הבית הוא דין דרבנן, וכתב הרדב"ז שאין זה השגה אלא פירוש, שגם הרמב"ם יסכים לזה. ולגבי עזרת נשים הרמב"ם אומר (הל' י"ז) "עזרת הנשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם. ואיסור זה מדבריהם אבל מן התורה מותר טבול יום להיכנס למחנה לויה. וטמא שנכנס לעזרת הנשים אינו חייב חטאת." ומהר"י קורקוס אומר שבפירוש המשניות, אומר הרמב"ם, שמותר לטמא מת להיכנס לעזרת נשים מן התורה אבל מביא לשון התוספתא שהוא רק פטור. וגם במשנה תורה אומר אינו חייב חטאת. על כן הוא רוצה לדייק שיש איסור תורה לטמא מת להיכנס לעזרת נשים אבל אינו ענוש כרת. ועיין פסחים צ"ב: ותוספות ד"ה טבול יום שמשמע שגם טמא מת בעזרת נשים איסורו מדרבנן.
 
בהלכה י"ח, הרמב"ם כותב "עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וטמא שנכנס לה חייב כרת. לשונו דומה ללשון המשנה אלא שמזכיר כרת (דין של זדון) והמשנה מזכיר חטאת (דין של שוגג). זה פעם ראשונה בדינים אלו שמזכירים שמישהו ענוש כרת. משמע שטמא (בטומאה היוצאת מגופו) אסור להיכנס להר הבית אבל אינו נענש כרת.
 
יש אומרים שלדעת רש"י טבול יום אסור מדרבנן בהר הבית, ויש אומרים שאין הכרח בדעת רש"י. עיין פסחים צ"ב: ותוספות ד"ה טבול יום. דעת תוספות והרמב"ם דטבול יום מותר בהר הבית. טבול הוא מי שהיה טמא וטבל ביום. עד צאת הכוכבים של אותו יום הוא נקרא טבול יום.
 
כמו שאמרנו לעיל, לפי המאירי נהגו העם כמו השיטה שאין שום איסור כלל להיכנס לכל שטח הר הבית, ואפילו מקום של קודש הקדשים אינו יותר חמור משאר ירושלם. ולא הזכיר חילוק בין מי שיש לו טומאה היוצאת מגופו לטמא מת. לפי דעת הרדב"ז, במקום שאיסורו בספק (במהלך שבדרך כלל מחמירים כשיטת הרמב"ם) אפשר לסמוך על שיטת המאירי להקל להיכנס לשם וג"כ לא הזכיר חילוק בין מי שיש לו טומאה היוצאת מגופו לטמא מת.
זב צריך לטבול דווקא במים חיים ז"א מעיין. על הרבנים לקבוע אם צריכים לחשוש לזוב או לא. אבל פשטות הדברים שאדם רגיל ובריא אינו צריך לחשוש. ומי שהיה לו מחלת מין מסתמא צריך לחשוש. למי שרוצה לחשוש לזה, אפשר לטבול בשילח. או מעיין אחר.
גם כל טובל צריך לברר שהמקוה כשרה, כי הרבה פעמים מקוה לגברים אינה מקוה כשרה, ואפילו אם אומרים שהיא כשרה לבעל קרי, הרבה פעמים זה רק לטבילת עזרא ולא לטבילה דאורייתא.
 
אין שום חולק שמי שטבל לטומאה היוצאת מגופו (ולדעת מקצת מפרשים בדעת רש"י דווקא אם אינו טבול יום) מותר להיכנס להר הבית עד החיל בלי שום איסור, לא דאורייתא ולא דרבנן. ומי שאומר שאסור לא מבסס את עצמו על דברי חז"ל, השולחן ערוך או הראשונים. הל' בית הבחירה פרק ו' הל' יד
 
בזמן שבית המקדש היה קיים היו גדרים או חומות או שאר סימנים מבדילים בין החול והקודש ובין קדושה קלה לקדושה חמורה. על כן היה קל לשמור על הדינים וקשה להיכשל. לדאבוננו אין לנו מקדש, ואין לנו חומות וגדרים להראות לנו ההבדלים בקדושה. על כן אנחנו חייבים לראות אם אפשר לסדר ולהגביל עלייה להר הבית באופן ובצורה שלא יצא מזה תקלה ומכשול ח"ו.
הקרבת קרבנות
 
מי שעולה להקריב קרבן שבו טומאה דחויה או הותרה בציבור, מותר להיכנס אפילו לעזרה כשהוא טמא מת (אבל לא אם יש לו טומאה שיוצאת מגופו).
בנין בית המקדש
 
מי שבא לבנות את המקדש, אומרת התוספתא דכלים (א,ט) "הכל נכנסין לבנות לתקן ולהוציא את הטומאה. מצוה בכהנים. אין שם כהנים נכנסין לוים. אין לוים נכנסין ישראלים. אין טהורים נכנסין טמאים. מצוה בתמימים. אין שם תמימים נכנסים בעלי מומין. והגמרא בערובין (ק"ה.) אומר "תנו רבנן הכל נכנסין להיכל לבנות לתקן ולהוציא את הטומאה ומצוה בכהנים. אם אין שם כהנים נכנסין לוים. אין שם לוים נכנסין ישראלים. ואידי ואידי טהורין אין טמאים לא... מצוה בתמימים. אין שם תמימים נכנסים בעלי מומין. מצוה בטהורין. אין שם טהורין נכנסין טמאין. אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא.
 
הרמב"ם (בית הבחירה פ"ז הל' כ"ג) פוסק שגם ישראלים וגם טמאים יכולין להיכנס לבנות המקדש. ולכאורה לא רק לבנות ממש, אלא גם כן למדוד את המקום או לראות מה שצריך כדי לבנות, וכו'.

כיבוש הר הבית
 
וכן מי שעולה לכבוש את מקום המקדש, מסתבר שהוא בגדר של מוציא טומאה או מכין לבנות. ויכול לעלות לכל מקום שצריך אפילו הוא טמא בכל טומאה שהוא.

יש רוצים לומר שמפני שיש מאבק בין היהודים והערבים בענין הר הבית, והמצב ישתנה לטובתנו על ידי דריכת רגלי ישראל בהר הבית, על כן כל כניסה של ישראל בזמן הזה היא בגדר של כיבוש, ועל כן מותר להיכנס לכל הר הבית אפילו בטומאה.
 
הדבר נכון, שהמצב ישתנה לטובתנו על ידי דריכת רגלי ישראל בהר הבית, אבל כעת אנשי דת שנכנסים להר הבית אסורים על פי המשטרה להתפלל, וכל מקום שהולכים הם מלווים ע"י שוטר המדינה ושוטר מטעם הווקף. (הווקף הם הוועד לפקח ולשמור על כל המקומות הקדושים של המוסלמים.) על כן קשה לקרוא לזה כיבוש שלנו, אדרבא זה סימן שהם כובשים אותנו. אבל אולי אפשר לצרף את זה לסניף.
 
נשים ובחורות
 
יש בעיות מיוחדית בשביל נשים נשואות ובחורות לא נשואות לעלות להר הבית. על כן כדאי לכל אישה שרוצה לעלות להר הבית לקרוא את הדפים שמדברים בענין.

הרב הראשי לישראל הרב גורן עם ספר התורה בהר הבית

הרב טנדלר - נכדו של הרב משה פינשטיין בהר הבית (מימין)