מאמר: קומו ונעלה ציון

.
.

קומו ונעלה ציון להאזנה לחץ כאן

.

נדב שרגאי / הארץ

"תשעה באב יימשך לעד", הבטיח כמאל אל חטיב, סגן ראש התנועה האיסלאמית בישראל, לפני ימים אחדים לאלפי מוסלמים מריעים שהתקהלו ברחבת הר הבית, וגם לבם של יהודים הרחוקים מההר נחמץ. "ישראל", לעג לנו באותה הרוח לפני חודשים אחדים גם מחמוד עבאס, "יכולה לקרוא לעצמה הרפובליקה הציונית העברית, אך לעולם לא אכיר בזהותה היהודית".

ואנו, שהתרחקנו מט' באב ומהר הבית, צריכים להכיר טובה לשניהם, כי לפעמים אומה נזקקת לשונאיה דווקא כדי לגלות שוב במראה את פניה האמיתיים. למה נכחד? רק אצל מעטים מקנן עדיין כאב ממשי על חורבן בית המקדש לפני כאלפיים שנה. מעטים עוד יותר קשורים להוויית המקדש של פעם. ט' באב גדוש אמנם באירועים מבית היוצר של תנועות הר הבית והמקדש ושל גופים שעניינם הידברות ושיח אחים, אך הציבור הרחב רחוק מהם. גם חקיקה ספק אם תועיל כאן, ושכרה עלול לצאת בהפסדה, כשלא רק אדישות תאפיין את יחס הציבור אל היום הזה, אלא גם ניכור.

ההתאלמות מט' באב היא, למרבה הצער, נחלת רבים, התוהים מה להם - החיים במדינה יהודית ריבונית - ולאבל על חורבן ירושלים והמקדש. אבל יש גם דרך אחרת, שתעמיד במרכז היום הזה לא רק את אובדן המקדש והווייתו, אלא בעיקר את אובדן הריבונות והחירות היהודית ואת תחילת תקופת הגלות הארוכה. אלמלא הגלות הזאת, שבה הורחקנו מעל אדמתנו, גלינו מארצנו, נרדפנו, דוכאנו ונרצחנו, היתה ההיסטוריה שלנו כעם יכולה להיות שונה לגמרי.

ברל כצנלסון אמר פעם, כי "אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו... לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את ?ציון הלא תשאלי', וביאליק לא היה יכול ליצור את מגילת האש". חיים ארלוזורוב, מהבולטים שבמנהיגי תנועת הפועלים, הגדיר בתחילת המאה שעברה את ט' באב כ"יום האבל הגדול ביותר של האומה. יום אזכרת הנשמות של גורלו".

הרב צפניה דרורי רב העיר וראש ישיבת קרית שמונה, והרב אליעזר ולדמן ראש ישיבת ניר קרית ארבע, מתפללים בהר הבית

הרבי מקוצק היכה פעם על חטא בבכי לפני חסידיו. הוא סיפר להם איך יוהרה השתלטה עליו, ובהיותו ילד בן עשר - לאחר שבית משפחתו עלה באש וכל רכושה אבד - ניחם את אמו הדומעת והבטיח לה, שכאשר יגדל יכתוב מגילת יוחסין חדשה, שתתחיל בו, במקום זו שכילתה האש.

רבים מדי מתייחסים להר הבית כדרך שהתייחס מנחם מנדל הקטן (לימים הרבי מקוצק) למגילת היוחסין של משפחתו וסבורים, כי ניתן לדלג על הר הבית ולכתוב מחדש את מגילת היוחסין של העם היהודי בלעדיו. לצד מגילת איכה והקינות המסורתיות הגיע הזמן ל"קומו ונעלה ציון", קומו ונעלה אל הר הבית. במגבלות ההלכה והוראות המשטרה, ולא כפרובוקציה או הפגנה.

טיול שורשים במרוקו או בפולין הוא טוב ויפה, אך סיור השורשים האמיתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות וסממני פולחן, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומחנכים ומפקדים - שתכליתו להיזכר ולהזכיר, היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים.

המינימום הזה, של ביקור בהר הבית, שמור על פי חוקי מדינת ישראל לכל יהודי החפץ בכך, גם אם הוא חובש כיפה. המשטרה, הנרתעת מהדבר, מוכרחה לאפשר זאת. לפני שנים רבות זכיתי לסיור מרתק מהסוג הזה עם הארכיאולוג דן בהט, ומאז שבתי לשם פעמים רבות.

גם היום, ט' באב, לאחר כ-30 שנות כתיבה ב"הארץ", אעלה לשם, וכמו רבים אביט לאחור בידיעה, כי זיכרון העבר והמורשת הוא מבחינות רבות גם קורות ההווה והעתיד שלנו, וכי רק כך יגדל גם הסיכוי שאחרים, ובהם אויבינו, יכירו בהמשכיות ובקשר הזה.

יהודים מתפללים בהר הבית