הר הבית בידינו: דו"ח ביניים, אב תשס"ט

מדריך לעולה גאה

הרב ברוך בן יוסף / התנועה לכינון המקדש

רקע כללי

בפרופיל שלך אין משהו מיוחד. אתה אדם ירא שמים, עם רגש יהודי, חביב, חברותי, משתדל לתרום ולסייע היכן שצריך. אתה בעל משפחה, כבר לא צעיר, לא שוחר קרבות. אתה אזרח שומר חוק, נאמן למדינה ומתייצב למילואים. חבר סיפר לך על העליה להר הבית, והדברים התיישבו על לבך. גם כך הרגשת שמגיע לנו להתקדם קצת. אז קמת מוקדם, ויתרת על חצי יום עבודה, טבלת במקוה כדין, נסעת ממרחק, חיפשת חניה ובאת לתרום את חלקך לעם ישראל, חדור בתחושת שליחות והתרגשות. אתה ניצב בעמדת המשטרה שבשער ההר, מאחל לשוטר בחיוך בוקר טוב, והוא פוקד עליך: "תעודות זהות, ובינתיים תחכה בצד ותן לקבוצות לעבור!". אתה רואה את כל הגוים נכנסים להר חופשי-חופשי, את כל היהודים נכנסים לכותל חופשי-חופשי, ורק אתה מרגיש מיוחד, או מוזר, או משהו מיוחד ומוזר ביניהם. אחר כך קוראים לך, בודקים שאין עליך נשק, חומר נפץ או ספרון תהילים, נותנים לך תדריך מלא בלאוין-אזהרות-וחרמות ושולחים אותך למעלה. שם אתה זוכה לליווי צמוד של שוטר ישראלי ואיש ו'אקף מוסלמי, ואתה מנסה לא להרגיז אותם. מטרידה אותך השאלה מה איבדת בעצם על רחבת הנופש, התרבות והתפילה של המוסלמים הירושלמים, כפי שניתן להתרשם ממה שהולך סביבך, ואיפה בית המקדש משתלב בכל התמונה הזאת, אם בכלל. אתה עוצם את העיניים כדי להתרכז, והשוטר קופץ עליך ומזהיר לא להתפלל שוב. משם אתה רק הולך והולך, עד שאתה יוצא, בשתיקה מעיקה ומרוקנת ממחשבות (או לחילופין סוערת עד לכדי ערפול מוחלט). הכל התפוגג, הכל נעלם, ואתה כבר לא בטוח שעשית את המעשה הנכון. אתה רק רוצה לחזור הביתה בשלום.

מה קורה פה?

ברוך הבא

פעמים רבות יכולות עליות להר להסתיים בתחושות המתוארות לעיל, ולעיתים רבות יותר רק עצם החשש מהתרחיש הזה הוא המונע העיקרי מרבים להעיז ולעלות. כדאי לעשות קצת סדר, להסביר מהם הכוחות הפועלים בהר, ואיפה אנחנו - היהודים (או מוטב: מייצגי העם היהודי) - משתלבים בתוך התמונה הזאת. אני מתנצל מראש אם יהיו אי-דיוקים בתיאור, אבל צריך לעשות סדר מדי פעם, וזה קצת מסובך במקום כמו ההר. אשמח לקבל תיקונים, וגם לפרסם את החשובים שבהם. אז נתחיל:

הריבונות

הר הבית שוחרר, כידוע לכל, בכ"ח אייר תשכ"ז, אולם מיד לאחר מכן מיהר משה דיין להפטר ממנו, ומסר את מפתחותיו לו'אקף. במקום נקבע "סטטוס קוו", שבמשך השנים התגלה אמנם כגמיש וכנתון לפרשנות ולהעלמת עין. במרוצת הזמן הוענק לו'אקף משקל יתר על זה שהיה לו בתחילה, וסמכויות הועברו לממלכת ירדן (וגם לרשות הפלסטינית, אם כי באופן רשמי פחות). הריבונות-הרשמית כפי שהיא על הנייר והכרסום המתמיד בה כפי שהוא בשטח יצרו את ההלם הבלתי נמנע בתקופת רה"מ ברק, כאשר בשיחות קמפ-דייויד כמעט וניתנה הסכמה ישראלית לוותר על ההר. פיצוץ השיחות המדיניות אז אינו מבטיח כלום להיום: הניסיון המזרח תיכוני מלמד שכל רעיון שהיה הזוי עד לפני כמה שנים - יכול פתאום להשמע פנטסטי, אם רק מגייסים לעזרתו קופירייטר מוצלח. קולות בעלי השפעה בהתוויית מדיניות הנסיגות הישראלית לא הפסיקו מעולם לדבר על הר הבית כמקום שימסר לרש"פ. על כן, למעשה, שאלת זהותו של ריבון המקום עדיין תלויה ועומדת. אבל את המלה האחרונה בנושא תאמר זאת שמחזיקה כעת בריבונות הרשמית: מדינת ישראל.

האחריות

אז מי במדינת ישראל אחראי על ההר? בשטח - משטרת ישראל. הם מקדמים את פני העולים, הם אחראים על פרשנות ההוראות, ולמעשה הם יחליטו באיזו תחושה תצא מההר: האם יחייך אליך השוטר התורן במאור פנים או יצעק עליך בכל אשר תפנה? - זאת השאלה. אבל, האמת היא שבמבט כללי יותר המשטרה היא עושת דברה של הנמצאים מעליה: ולא רק השר לביטחון פנים במשמע, אלא גם ממשלת ישראל המקבלת החלטות מדיניות כלליות, ומשרד ראש הממשלה, שהאחריות על הר הבית מצויה בידיו, לרוב רגישותו. עוד שחקן חשוב כאן הוא השב"כ: אין צורך להבהל, עליה להר אינה מובילה למרתפי חקירות חשוכים - אבל אפשר להבין ששירות הבטחון הכללי מתייצב בצדק להגן על החברה והמדינה מתוצאות מעשי השיגעון של כמה אנשים שהמקום הצית את דמיונם. נחמד מאוד - אז הסדר מובטח לנו. ומה עם הצדק?

הצדק

בתי המשפט גם הם שדה מאבק על מצב היהודים בהר. זהו המקום אליו באים יהודים שרוצים לדון בזכותם החוקית לשויון, לאי פגיעה ברגשותיהם הדתיות, ולעוד כהנה וכהנה זכויות אזרח שנרמסות במקום הזה - לפעמים משיקולים אובייקטיביים ולפעמים סתם בגלל נקמה קטנונית ומקומית ביצרני "כאב הראש" לכוחות במקום. אלא שכידוע, טחנות הצדק טוחנות לאט, אם בכלל. זה שדה שמיועד לשועלים משפטיים בעלי סבלנות שאינה נגמרת. עוד לא נולדה עתירה בנושא ההר שאילצה את המדינה להודות בטעות נוראה שעשתה.

אגב, בעבר היו העולים להר מוצאים את עצמם לפעמים על ספסל הנאשמים בעוון תפילה (בשפה המשפטית: "הפרעה לשוטר", "פגיעה ברגשות דת", "סיכון הציבור" ועוד), אך נראה שהימים האלו עברו.

כמובן, שמלבד המוסדות הרשמיים אפשר לפנות אל "כלב השמירה" של המדינה הדמוקרטית, ולתבוע שם את עלבון האפליה. אלא שבעיני התקשורת הכללית העולים להר יהיו תמיד קבוצת תמהונים, דרכם יהיה גם נוח יותר ללגלג בכל היהדות והציונות המשיחית. לא כדאי להתחיל לנסות.

ומה עם הצבור הישראלי? גם הוא רוצה רק שקט? גם לו לא אכפת?

עם ישראל

ובכן, החדשות הטובות הן שבאופן חד-משמעי התחושה הישראלית הכללית היא שהר הבית הוא מקום יהודי. סקרים שנערכו לאורך השנים מראים שהר הבית הוא האתר שהכי הרבה ישראלים לא רוצים לראות אותו נתון תחת אחריותה של ממשלה זרה.

אלא, ואלו החדשות הפחות טובות, האזרח הפשוט לא יכול לממש את אמונתו זאת - פשוט אין לו דרך להפגין אותה. העליה אל ההר כתייר מהשורה אינה מאיימת על צביונו כאתר מוסלמי, ולפיכך אינה משפיעה על הסטטוס של המקום.

אז מי מחזיק את המפתח לייהוד ההר?

הרבנים

העולם הרבני הוא נושא מורכב מאוד. למעשה מתחלקים הרבנים לשלוש קבוצות עיקריות: אלו שלא מכירים את הסוגיה, אלו שמכירים אותה והחליטו מטעמים אלו ואחרים שעוד לא באה העת להורות להיתר, ואלו שמכירים והחליטו להתיר. הרבנים ה"זקנים", כלומר פוסקי ההלכה העיקריים שבדור, אוסרים לרוב משיקולים כוללים. אחד מגדולי הרבנים בציבור הדתי לאומי אמר פעם לאחד ממקורביו: "אתה יכול לומר שצריך לעלות להר הבית כי יש לך זקן שחור, ואני לא יכול - כי לי יש כבר זקן לבן...". מערכת האיזונים של הרבנים הגדולים תלויה הרבה גם ברצון הציבור, והחזיתות הרבות שהם נאלצים לחלק את זמנם ביניהן מכריחים אותם לא להתחיל מלחמה במקום שבו אין דרישה ציבורית - מה שאומר שהם ימצאו את עצמם מכלים את זמנם במלחמת יחיד חסרת סיכוי (ע"ע הרב גורן). הרבנים שלא פתחו את הסוגיה יאלצו לפתוח אותה על ידי דרישת צאן מרעיתם שילחץ מלמטה, וגם אלו שאוסרים מטעמים הלכתיים טהורים - יאלצו, כמו בכל תחום בוער אחר בעולם היהודי, לבחור בין מציאת פתרונות לבין הפיכתם ללא רלוונטיים בתחום הזה, מול תנועה דתית גדולה שעולה להר כדת וכדין. המצב בו יכולים רבנים לאסור מפני הספק ולא להתמודד אתו מתאפשרת רק בגלל חוסר הענין הציבורי. אם לא תהיה ברירה - תגיע שעת ההכרעה גם בספיקות הללו, ולו בצורה חלקית.

דרך אגב: מהמגזר החרדי אין מה לצפות בתחום הזה. הר הבית מעמת אותו עם מציאות ההווה, עימות שזר לו מעצם טבעה של השקפתו (לאחר עליית הרבנים הראשונה להר פרסם העתון "משפחה" את תמונת הקבוצה בהר תחת הכותרת "השערוריה": קשה לומר על קבוצת רבנים שאינם יודעים הלכות, אבל אין לכחש שזו אכן שערוריה: איך הם מעזים ללכת נגד הזרם המקובל ולערער את יסודות הבטחון הציבורי מה טוב ומה לא?...).

אז למעשה - מי נשאר לנו?

אנחנו

כן, ככלות הכל נותרנו אנחנו. אזרחים קטנים, פשוטים, אפורים. נטולי סמכות ונטולי השפעה. הרשויות עוקבות בשבע עיניים על התפתחות ציבור העולים, המשטרה מקווה שהריבונות הישראלית תתחזק במקום (סוף סוף גם זה מבטיח שקט), העולם הרבני מסתכל לאן נושבת הרוח, הערבים במקום בוחנים את היחס כלפינו לעומת היחס אליהם, הציבוריות הישראלית מקווה - גם אם בצורה דוממת - שנצליח במעשינו...

הרבה גלגלי ענק מסתובבים בהר הבית - מקבילים וחופפים, לפעמים גם לוחצים - אבל כולם מסתובבים סביב דבר אחד בלבד: היהודי העולה, זה שיורד ומרגיש אחר כך שלא עשה כלום. רק היהודים העולים להר בטהרה מהוים הן אבן בוחן למצב השורר בהר, והן פעולה המשנה אותו, גם אם לאט ובצורה לא מורגשת.

אין הדבר תלוי אלא בנו. זה בידינו. אייר תשס"ט, והסיסמה הסודית שלנו רלוונטית מתמיד: הר הבית בידינו.

לתגובות ומאמרים בענין המקדש ומקומו: mekom@vmail.co.il

הר הבית פתוח ליהודים בימים א-ה בין השעות 7:30-11:00 בבוקר ו- 13:30-14:30 בצהריים • לפרטים ולקבלת הדרכה הלכתית: 050-8649968 • לקבלת קובץ הדרכה לעולה להר הבית: halachot@gmail.com