על אלה אני בוכיה

מכתב מרגש שנשלח למערכת האתר, מתאר בדמע על מה יהודי אמיתי מתאבל ובוכה בליל תשעה באב, נכתב בחרוזים / על אלה אני בוכיה

עיני עיני הורידי דמעה,

על ירושלים החריבה.

אבותנו פיללו לראות בבנייניך,

ואנו שזכינו לראות בתקומתיך.

הוספנו רשע על פשע,

וממך התרחקנו כצרעת נגע.

אלפים שנה של חורבן,

מאז שטיטוס החריב את הבניין.

מחמד עינינו הפך לזרים,

חולל ונותץ על ידי ערלים טמאים.

אבותנו שודדו מנחלתם,

גורשו בכח ממקום משבותם.

בצר להם, גולים מעל שולחן אביהם,

ישבו חוץ ועיניהם אל אביהם.

הוצא גזלנים מביתך,

ורשעים מנחלתך.

השיבנו אבינו אל הר קדשנו,

כי בחטאנו נתרחקנו מעל אדמותנו.

עברו מאז אלפי שנים,

והנה עומדות רגלינו בהר אלוקינו.

ניסים גדולים עברו על עמנו,

עד אשר נשמעה הקריאה "הר הבית בידנו".

במקום שנעלה לבנות מקדש כבראשית,

ממשיכים אנו לבכות בכותל ללא תכלית.

"מתי יבנה המקדש" שרים בציפייה,

במקום לבנות את בית הבחירה.

כל שנה שוב עם אותה מנגינה,

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

שמחים ומרננים מסתפקים בשירים,

במקום לעלות אל הר האלוקים.

בתשעה באב בדרכי להר,

עוצר אני בכותל כולי נסער.

מה לכם לשבת אבלים,

בזמן שדרכי ציון פתוחים.

קומו עלו בגיל וברננה,

לבנות בית לה' בהר המוריה.

"כרת" "כרת" הם לוחשים,

את מצפונם מרגיעים.

כך פורש מעל גבי העיתונים,

הפטיר לעברי אחד העבריים.

מקור ל"כרת" אני דורש,

והם בגמגום מנסים לפרש.

העת לכם אתם שבת בכותל ספונים,

גשו נא אחי לעבר ארון הספרים.

הלכה פסוקה היא במשנה תורה,

להרמב"ם בספר 'עבודה'.

הלכות ביאת מקדש פרק ג' הלכה ד',

"טמא מת מותר להיכנס להר הבית".

על זה היה דווה ליבי,

על אלה חשכו עיני.

האיך לא אבכה על שבר בת עמי,

הלא למשמע אוזן דאבה נפשי.

להגדלה לחץ על התמונה