בהעדר הצדדים: פסק דין השופטת נאוה בן אור נגד ר' יהודה גליק

בסוף העמוד - הבאנו תצלום הפסק דין

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 24322-04-11 מדינת ישראל נ' גליק בפני כב' השופטת נאוה בן אור המבקשת מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) נגד המשיב יהודה גליק על ידי ב"כ עו"ד אביעד ויסולי פסק דין

1. הבקשה שלפניי היא בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) בתא"מ 11-03-16009, מיום 12.4.11, לפיה התקבלה בקשת המשיב לצו עשה, במסגרת בקשה לצו מניעה זמני, וניתנה למבקשת הוראה לאפשר למשיב לעלות להר הבית. בכך ביטל בית משפט קמא את האיסור שהטילה משטרת ישראל על המשיב לעלות להר הבית. בית משפט זה (כב' השופט ר' יעקובי) עיכב את ביצוע ההחלטה עד להחלטה בבקשה לגופה (החלטות מיום 14.4.11, 26.4.11 ו- 3.5.11).

הצדדים הסכימו כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, היינו כי בית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

2. ביום 23.2.11 פנה המשיב לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע בבקשה לצו מניעה זמני, לפיו יאסר על המדינה לאסור עליו להיכנס להר הבית. לבקשת המדינה, דחה בית המשפט הנ"ל את הבקשה, מן הטעם שאין היא במסגרת סמכויותיו (החלטה מיום 27.2.11, כב' השופטת מ' אביב). ביום 27.2.11 הגיש המשיב לבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע תובענה בסדר דין מהיר, בטענה כי על המדינה לפצותו בסכום של 75,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו בשל האיסור שהוטל על עלייתו להר הבית. לטענת המשיב, התכוון להגיש את התובענה ביחד עם הבקשה לצו מניעה, אולם התברר לו, בדיעבד, כי טעה והגיש תחילה רק את הבקשה לצו מניעה.

3. ביום 1.3.11, הורה בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע על העברת התביעה בסדר דין מהיר לבית משפט השלום בירושלים, מאחר ש"אינו מוסמך לדון בתביעות אזרחיות כגון זו". ההחלטה כתובה בכתב יד על גבי כתב התביעה.

4. יומיים לאחר מכן, ביום 3.3.11 ניתנו על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע שתי החלטות. בהחלטה האחת נאמר:

"לאחר שביטלתי את החלטתי מיום 27.2.11 - אני מורה לנתבעים להגיב על הבקשה לצו זמני עד ליום 10.3.11. הנתבעים יבהירו מה הם השיקולים ומדוע נמנע מן המבקש להכנס להר הבית".

אולם כבר באותו יום ניתנה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים החלטה נוספת, לפיה הורה על מחיקת "העתירה", כפי שכונתה על ידו הבקשה למתן צו מניעה, וזאת לאחר שמצא כי סמכותו של בית המשפט האמור מוגבלת לעניינים המפורטים בסעיף 126 לתקנות המועצות המקומיות בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892 התשמ"א-1981). מאחר שה"עתירה" מופנית "כנגד משטרת ישראל ושוטרים", כך נאמר בהחלטה, אין היא בין העניינים המפורטים בסעיף 126 ודינה להימחק. ההחלטה נכתבה בכתב יד על גבי הבקשה למתן צו מניעה זמני.

5. ביום 10.3.11, הורתה כב' השופטת מ' אביב - הפעם כשופטת של בית משפט השלום בירושלים - למדינה, להגיב לבקשה למתן צו מניעה זמני. המדינה הגיבה לבקשה, וטענה כי הבקשה לצו מניעה זמני כבר נמחקה על פי החלטתה מיום 3.3.11, בשבתה כשופטת של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, וזאת לאחר שכבר ניתנה על ידה הוראה על העברת התביעה לבית משפט השלום. המדינה הוסיפה וביקשה, כי הבקשה תימחק על הסף מחוסר סמכות עניינית. את בקשתה נימקה המדינה בעיקר בכך, שפעולותיה של המדינה, העומדות ביסוד הבקשה לצו מניעה זמני, הינן פעולות שלטוניות במובהק, והביקורת השיפוטית עליהן מצויה בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

6. ביום 16.3.11 שב בית משפט השלום בירושלים והורה למדינה להגיב לבקשה לצו מניעה זמני, מתוך שסבר כי תגובתה הקודמת עוסקת אך בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע. המדינה שבה והגיבה לבקשה כפי שצוותה, וחזרה על עמדתה לפיה בית משפט השלום מחוסר סמכות עניינית ליתן את הסעד המבוקש במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני. בנוסף טענה המדינה כי הבקשה במהותה היא לצו עשה זמני שהוא למעשה סעד קבוע, שאינו הסעד הנתבע בהליך העיקרי. המדינה חזרה גם על טענתה לפיה בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע כבר מחק את הבקשה לצו מניעה זמני.

7. ביום 28.3.11 החליט בית משפט השלום כדלקמן:

"בדיקה מדוקדקת בתיק מביאה אותי למסקנה כי המסמך הקרוי 'בקשה דחופה לצו מניעה' הגיע לידי מבית המשפט בקרית ארבע, פעמיים.

פעם אחת - ראיתי אותו כעתירה עצמאית ולפיכך ניתנה החלטתי מיום 3.3.11 בה קבעתי כי בית המשפט בקרית ארבע אינו מוסמך לדון בעתירה ודחיתי אותה.

פעם שניה - הוגשה הבקשה כחלק מן התיק דנן, כחלק מתביעת הנזיקין וראיתי אותה כבקשה למתן צו זמני. בהתאם לכך ניתנה החלטתי מיום 16.3.11.

לצערי, המסמכים הגיעו אלי בהפרש של מספר ימים ולא ראיתי כי מדובר, למעשה, באותו המסמך.

הנתבעים מבקשים כי אמחק את הבקשה, על פי החלטתי מיום 3.3.11 ואילו התובע הגיש בקשה והבהיר כי בקשה זו היא בקשה לצו זמני במסגרת תביעת הנזיקין, על פי החלטתי מיום 16.3.11.

מעיון בחומר שבפני שוכנעתי כי הצדק עם התובע וכי המסמך מלכתחילה הוגש כבקשה זמנית ומתוך טעות הוא הועבר אלי כעתירה עצמאית.

לפיכך, אני חוזרת ומורה לנתבעים להגיב על הבקשה למתן צו מניעה, כבקשה לצו במסגרת התיק דנן, התיק הנזיקי.

הנתבעים יעשו זאת עד ליום 10.4.11.

בהעדר תגובה עניינית - אעתר לבקשה".

בתגובה להחלטה האמורה, פנתה המדינה וביקשה כי תינתן תחילה הכרעה בטענותיה המקדמיות, בטרם יידרש בית המשפט לטענות לגופה של הבקשה.

8. ביום 12.4.11 ניתנה ההחלטה נשוא הבקשה שלפניי. בית המשפט דחה את טענותיה המקדמיות של המדינה וקבע:

"המבקש הצהיר כי עיקר פרנסתו בהדרכת סיורים על הר הבית ועובדה זו לא הוכחשה על ידי המשיבים.

אין צורך באותות ובמופתים כדי לשכנע אותי, במקרה הזה, כי האיסור שהוטל על המבקש לעלות להר הבית גורם לפגיעה ממשית בפרנסתו.

התביעה היא תביעת נזיקין בגין פגיעה זו בפרנסה.

בצו המניעה מבקש המבקש להקטין את נזקיו ולשמר את המצב שהיה קיים עד ערב הגשת התביעה. איני רואה כל פגם או פסול בהתנהגות המבקש.

הטיעון כי המבקש סולל לעצמו דרך לעקוף את האיסור המוטל עליו לעלות להר הבית אינו טיעון אשר יכול למנוע את מתן הסעד המבוקש.

ראשית, בתגובת המשיבים אין כל נימוק והסבר מדוע הוטל איסור זה, כדי שאוכל להתרשם אם אכן יש ממש בטענה כי הצו דנן נועד לעקוף את האיסור.

שנית, ככל שמדובר באיסור הנובע מפעילות אסורה בהר הבית, כגון ביצוע פולחן בהר הבית או התססה אחרת, יכול הדבר לקבל מענה סביר מבלי ליתן את הצו הגורף בפוגע בפרנסתו של המבקש.

כיוון שהמדובר בהתנהגויות שונות בתכלית השינוי, אין מקום למנוע את ההתנהגות האחת בשל החשש מן ההתנהגות האחרת, על אחת כמה וכמה כאשר מדיניות זו כרוכה בנזק חמור למבקש".

בית המשפט קמא הורה, איפוא, כי המשיב יהיה רשאי לעלות להר הבית לצורך עבודתו, אולם נאסר עליו לבצע פעילות פולחנית כלשהי במקום. כמו כן הורה בית המשפט למשיב להפקיד ערבות לשם הבטחת עמידתו בתנאים שנקבעו.

על החלטה זו הוגשה, כאמור, הבקשה למתן רשות ערעור.

9. בבקשתה חוזרת המדינה על טיעוניה בפני בית משפט קמא.

ב"כ המשיב סבור כי לבית משפט השלום סמכות מקבילה לזו של בית המשפט הגבוה לצדק, ולפיכך דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. עוד סבור ב"כ המשיב כי על ערכאת הערעור לפעול לפי הכלל שמכוחו אין היא מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הקשור בהושטת סעדים זמניים. בנוסף טוען הוא, כי הצו נשוא הבקשה אינו צו עשה, בניגוד לטענת המדינה, אלא צו מניעה, שנועד למנוע ממנה מלהפריע את כניסתו להר הבית. כך גם דוחה הוא את טענת המדינה לפיה אין הסעד הזמני משרת את ההליך העיקרי, שהרי התביעה עניינה בנזקים שנגרמו למשיב בשל האיסור שהטילה המשטרה על כניסתו להר הבית, ובאמצעות הצו הזמני מבקש הוא לקצר את משך הזמן בו מוטל עליו האיסור, וממילא להקטין את נזקיו. ועל כל אלה טוען הוא, כי משהעביר בית המשפט לעניינים מקומיים את הדיון בתביעה ואת הבקשה לצו מניעה זמני לבית משפט השלום בירושלים, והמדינה לא ערערה על עצם החלטת ההעברה, קנה בית משפט השלום סמכות מכוח הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

10. כאמור לעיל, מסקנתי היא כי הדין עם המדינה. למסקנה זו הגעתי הן מטעם שהבקשה למתן צו מניעה נמחקה על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, ולפיכך לא עמדה בפני בית משפט השלום בירושלים (ככל שהייתה לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות להעביר את הבקשה כמו גם את תביעת הנזיקין לבית משפט השלום, ועל כך ראו להלן), הן מן הטעם שאין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בבקשה, והן מן הטעם שמן הבחינה המהותית אין המדובר בצו מניעה כי אם בצו עשה, שאף אינו נגזר מן הסעד המבוקש בתביעה העיקרית. אפרט.

11. בכל הנוגע לטענת המשיב לפיה קנה בית משפט השלום סמכות מכוח הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, הרי שכפי שראינו לעיל, בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, דחה על הסף את בקשתו של המשיב לצו מניעה זמני, ולאחר מכן אף מחק את "העתירה", כשההחלטה נכתבה על גבי המסמך שכותרתו "בקשה למתן צו מניעה". בהחלטה אחרת, מיום 1.3.11, הורה על העברת התביעה בסדר דין מהיר, לבית משפט השלום בירושלים. ההחלטה על מחיקת ה"עתירה" או הבקשה לצו מניעה זמני ניתנה לאחר שניתנה ההחלטה על העברת התביעה. לאחר שנתבקשה - הפעם על ידי בית משפט השלום - להגיב על הבקשה לצו מניעה זמני, הבהירה המדינה כי להבנתה הבקשה לצו מניעה זמני סולקה על הסף על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, ולא הועברה לבית משפט השלום. מכל מקום, המדינה עמדה על טענתה לפיה הן בית המשפט לעניינים מקומיים והן בית משפט השלום משוללים סמכות עניינית לדון בבקשה, המהווה על פי מהותה בקשה להתערבות בהחלטה שלטונית, שהביקורת השיפוטית עליה נתונה בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק.

מסקנתי היא, כי לאחר שבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע מחק את מה שכונה על ידו "העתירה", הלא היא אותה בקשה למתן צו מניעה, ממילא לא העביר אותה לבית משפט השלום מכוח סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (ככל שיש לו סמכות כזו). נשוב ונזכיר, כי ההחלטה על ההעברה ניתנה על גבי כתב התביעה בלבד, ולאחר מכן נדרש בית המשפט לבקשה לצו מניעה זמני, שכונה על ידו, כאמור, "עתירה", ומחק אותה. על כך יש להוסיף, כי על פניו לא הייתה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע סמכות להעביר גם את התביעה עצמה לבית משפט השלום והיה עליו למוחקה, שכן בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע אינו בית משפט שחוק בתי המשפט חל עליו (ראו, למשל, עת"מ 1048/02 בונייך חברה לפיתוח השקעות בע"מ נ' מועצה אזורית גוש עציון ואח', פורסם בנבו). מאחר שהמדינה לא ביקשה לערער על החלטה זו, יש לראותה כמי שהסכימה לה, ודין התביעה לגופה להמשיך ולהתברר בפני בית משפט השלום. שונה הדבר בכל הנוגע לבקשה לצו מניעה, שלא רק שלא ניתנה לגביה החלטת העברה, אלא שזו נמחקה על פי החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע. אם כך הוא, לא עמדה בפני בית משפט השלום בקשה למתן צו מניעה בעת שהחליט את שהחליט.

12. מכל מקום, לכל הפחות המדינה רשאית הייתה להבין כך את החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים, בשים לב להשתלשלות העניינים המפורטת לעיל, כפי שאכן שבה וטענה בכתבי טענותיה. בהקשר זה לא למותר להפנות להחלטתו של בית משפט קמא מיום 16.3.11, בה נאמר כדברים הבאים:

"לבית המשפט בקרית ארבע הוגשו שתי תביעות בהן מעורבים הצדדים דנן - האחת הייתה עתירה מכוח סמכותו ה'מעין בג"צית' של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע. כיוון שנשוא העתירה לא היה מתוקף התקנות מכוחו פועל בית המשפט - קבעתי כי לבית המשפט אין סמכות ומחקתי את העתירה (החלטה מיום 3.3.11).

השנייה הייתה תביעת נזיקין 'רגילה'. גם לגבי תביעה זו קבעתי כי היא אינה בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע משום שנשוא התביעה אינו נובע מן התקנון. אולם, להבדיל מן העתירה, לעניין התביעה, אני מוסמכת להורות על העברתה לבית המשפט המוסמך וכך עשיתי.

לפיכך, תביעת הנזיקין ממשיכה 'לחיות' תחת המספר החדש שקבלה בבית משפט השלום.

במסגרת תביעת הנזיקין הגיש התובע בקשה לצו מניעה.

ביום 3.3.11 הוריתי למשיבים להגיב על הבקשה.

התגובה המונחת בפני היא תגובה המתייחסת לסמכות בית המשפט בקרית ארבע וככל הנראה הוגשה לפני שהמשיבים ידעו על העברת התיק לבית משפט השלום.

אני מורה למשיבים להגיב על הבקשה, בפני בית משפט השלום, עד ליום 25.3.11".

עינינו הרואות, כי בית משפט קמא התייחס אל הבקשה למתן צו מניעה זמני כאל עתירה, מחק אותה מחוסר סמכות, ואף סבר, כעולה מדבריו, כי אינו מוסמך להעבירה לבית משפט אחר. הבקשה, או ה"עתירה", לא הפכה למשהו אחר, ולא הפכה לניתנת להעברה, אך משום שתוייקה גם בתיק תביעת הנזיקין. ההבנה לפיה אין בפני בית משפט השלום בקשה לצו מניעה, לנוכח ההחלטה על מחיקתה, הינה, אם כך, הבנה טבעית של הדברים.

מאחר שלמרות האמור לעיל, בית משפט השלום ראה לנכון לדון בגוף הבקשה (שנמחקה על ידו בכובעו כבית המשפט לעניינים מקומיים), יש לראות את מצב הדברים כאילו הוגשה הבקשה למתן צו מניעה מחדש (שלא בדרך של העברה) לבית משפט השלום. ואם כך הוא, לא קנה לעצמו בית משפט השלום סמכות לדון בבקשה למתן צו מניעה זמני מעצם ההחלטת ההעברה, על אף שהמדינה לא ביקשה לערער על החלטה זו. זאת ועוד, המדינה שבה וטענה, כי הן בית המשפט לעניינים מקומיים והן בית משפט השלום נעדרי סמכות עניינית לדון בבקשה למתן צו מניעה זמני, ומשכך אין לראותה כמי שהסכימה לכך שהבקשה תידון לגופה תוך ויתור על טענת הסמכות העניינית.

13. כאמור, טענת המדינה היא, כי אין לבית משפט השלום סמכות עניינית לדון בבקשה, וכי מכל מקום אין המדובר בצו מניעה כי אם בצו עשה, שאף אינו נגזר מן הסעד המבוקש בתביעה העיקרית.

14. גם טענות אלה מקובלות עלי. כבר למקרא ההחלטה נשוא הבקשה ניתן להתרשם, כי החלטתו של בית המשפט מהווה, על פי מהותה, ביקורת שיפוטית על הפעלת סמכות שלטונית, וככזו אין היא מצויה בסמכותו של בית משפט השלום. לא למותר להזכיר, כי בית משפט השלום, בכובעו כבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ארבע, כינה את הבקשה "עתירה", ולא בכדי. על כך נאמרו דברים מפורשים בבית המשפט העליון. כך, למשל, קובע כב' השופט מלצר:

"הסעדים הזמניים שהתבקשו בבית המשפט הנכבד קמא, כבית משפט אזרחי, אינם בסמכותו, שכן הבקשה - עניינה למעשה בצווים כנגד רשויות המדינה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיהן כדין. ... ואמנם, כאשר ההליך הוא ביסודו 'מינהלי' ולא 'אזרחי', הסמכות לדון בו - נתונה בידי בג"ץ. ... לפיכך נראה כי תכליתה האמיתית של הבקשה שהוגשה בפני בית משפט הנכבד קמא היתה לעקוף את מסלול 'התקיפה הישירה', שהיא הדרך הראויה לביקורת שיפוטית על מעשי, או מחדלי הרשויות במכלול זה (אם יש כאלה). הנה כי כן, התנהלות כמו זו, בה בחרו המבקשים לנקוט, עלולה אף להיראות כשימוש לרעה בהליכי בית משפט" (רע"א 3354/08 המטה למען ארץ ישראל ואח' נ' ניצב אהרון פרנקו ואח', ההדגשה במקור).

איני רואה, בכל הכבוד, כל הבדל בין עניינה של אותה החלטה מפיו של כב' השופט מלצר, לבין ענייננו. מה שם ביקשו המבקשים צו שיימנע מן המשיבים להפריע להם לקיים את מצוות קורבן הפסח על הר הבית, כך כאן ביקש המשיב צו שיימנע מרשויות המדינה לאסור עליו לעלות להר הבית. וכפי שבקשתם של אותם מבקשים מצויה בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, כך בקשתו של המשיב מצויה בסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

15. ואכן, נעלה מכל ספק, כי פעולותיהן של הרשויות המוסמכות, אשר החליטו לאסור על כניסת המשיב להר הבית, הינן פעולות שלטוניות מובהקות, והביקורת השיפוטית עליהן מצויה בבית המשפט הגבוה לצדק. המשיב עצמו סבור כך, שכן הגיש בעבר עתירות כנגד החלטות מן הסוג נשוא ההחלטה הנדונה, כמו, למשל, בבג"צ 4852/09 גליק נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים, ובג"צ 7967/09 גליק נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים. בית משפט קמא לא היה מוסמך, אם כן, להתערב בשיקול הדעת המינהלי של הרשויות המוסמכות, וככל שברצונו של המשיב לתקוף שיקול דעת זה, מקומה של התקיפה בבג"ץ. בית המשפט האזרחי משולל סמכות ליתן את הצו אותו ביקש המשיב כצו מניעה בהליך אזרחי, כאשר כל תכליתו היא למנוע מרשויות המדינה עשיית שימוש בסמכותן על פי דין. בצדק הפנתה המדינה בטיעוניה לכל אותם פסקי דין רבים של בית המשפט העליון, העוסקים בזכות הגישה להר הבית ובמימוש זכות הפולחן בו, אשר בכולם נתבקשו ונדונו סעדים דומים במהותם לסעד נשוא בקשתו של המשיב. בית משפט קמא שגה באופן בו ראה את טענת המדינה בפניו. המדינה לא טענה כי באמצעות הצו מבקש המשיב לעקוף את איסור העליה להר הבית שהוטל עליו. טענת המדינה הייתה, ועודנה, כי באמצעות הצו מבקש המשיב לעקוף את ההליך הראוי לתקיפת שיקול דעתן של הרשויות המוסמכות, היינו, הליך של תקיפה ישירה בבית המשפט הגבוה לצדק. כאמור, טענה זו מקובלת עלי במלואה.

16. הדין עם המדינה גם באשר לטענה לפיה אין הצו שניתן עולה בקנה אחד עם הכללים למתן צו זמני. פשיטא, שצו מניעה זמני תכליתו לשמר את המצב הקיים עד להכרעה סופית בעניין שבמחלוקת (ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל-זכרון יעקב, פ"ד לח (2) 645). בצדק טוענת המדינה, כי הסעד שהתבקש בתביעה העיקרית (פיצוי כספי על נזק שנגרם, נכון למועד הגשת התביעה, לפרנסתו של המשיב בגין האיסור שהוטל על כניסתו להר הבית) אינו מתיישב עם הסעד שהתבקש במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני. בעוד שהתביעה עוסקת בפיצוי על נזקי העבר, הרי שהבקשה עוסקת בהתנהלות צופה פני עתיד. המדובר בצו עשה, בתחפושת של צו מניעה, אולם תחפושת זו לא תצלח להסוואת מהותו האמיתית של הצו, המשנה את המצב הקיים. הנה כי כן, בית משפט קמא לא היה מוסמך, במסגרת תביעת נזיקין, ליתן לרשויות המדינה צו עשה, המורה להן כיצד להפעיל את שיקול הדעת המינהלי המסור בידיהן. לכך יש להוסיף, כי הצו שניתן על ידי בית משפט קמא אינו זמני כלל ועיקר, ולמעשה אינו תלוי כלל בקיומו של הליך אחר, שהרי על פי תוכנה של ההחלטה נשוא הבקשה שלפניי, בין אם תצלח תביעתו של המשיב ובין אם לאו, ההחלטה לפיה אין למנוע מן העותר להתפרנס מליווי טיולים להר הבית עומדת כשלעצמה. לא למותר להזכיר, כי הבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה על ידי המשיב בנפרד, לטענתו עקב טעות. יתכן וכך, אולם נראה כי הטעות, ככל שהייתה כזו, נובעת מן המלאכותיות שבקשירת שני ההליכים גם יחד.

סוף דבר, הערעור מתקבל, והחלטת בית משפט קמא מיום 12.4.11 מתבטלת. המשיב ישלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ז' סיון תשע"א, 09/06/2011, בהעדר הצדדים.

להגדלה לחץ על התמונות

 

 

 

 

 

 

 

 

להגדלה לחץ על התמונות