קריאה ליועץ המשפטי לממשלה לקיים את פסיקת בג"ץ

בפני:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט י' דנציגר

העותרים:

שורת הדין - Israel Law Center ועוד 159 אח'

נ ג ד

המשיבים:

1. היועץ המשפטי לממשלה

2. פרקליט מחוז ירושלים (פלילי)

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרים:

עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר

בשם המשיבים :

עו"ד איתי רביד, עו"ד אורי קידר

מיני-רציו:

* החלטת היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכי קובלנה פלילית שהגישו אזרחים נגד הווקף המוסלמי בשל עבודות שביצע על הר הבית היא סבירה וראויה בנסיבות העניין, לאור אופיו הציבורי של הסכסוך.

* דיון פלילי – קובלנה – קובלנה פרטית

* משפט מינהלי – רשות מוסמכת – היועץ המשפטי לממשלה

.

היועץ המשפטי לממשלה עיכב הליכים בקובלנה פלילית שהגישו העותרים נגד הווקף המוסלמי בשל עבודות שביצע על הר הבית. מכאן העתירה לביטול ההחלטה ולהורות לפרקליטות לנהל את ההליך.

.

ביהמ"ש דחה את העתירה וקבע כי:

מכח עקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל, המדינה היא הנושאת באחריות לאכיפת החוק הפלילי ולהבאת עבריינים לדין פלילי. על פי חוק סדר הדין הפלילי, המדינה היא המאשימה במשפט הפלילי, והיא מיוצגת בידי תובע, המנהל בשמה את התביעה. ענישת העבריין היא עניינה של החברה כולה, ולא רק של קרבן העבירה שנפגע מביצועה, בהיות ההליך הפלילי הגשמה של אחריות הריבון לקיום הסדר החברתי. יסודותיו אלה של ההליך הפלילי כפופים לחריג מוכר, והוא הקובלנה הפלילית הפרטית. בגדרו של חריג זה, יכול הפרט, בתנאים ובנסיבות שנמצאו מתאימים לכך, לפתוח בהליך פלילי כנגד פרט אחר, ולנהלו. חריג זה מתבסס בעיקרו על ההנחה כי קיים סוג מסוים של עניינים שהיסוד הדומיננטי בהם כרוך ביחסים שבין המזיק והניזוק, אשר לגביהם ראוי לתת לפרט מעמד לנהל את ההליך הפלילי במקום שהמדינה אינה רואה לנכון לעשות כן. רשימת העבירות בגינן ניתן להגיש קובלנה פרטית מהווה רשימה סגורה. סקירת העבירות הנכללות באותה רשימה מצביע על כך שמרבית עבירות אלה הן בעלות יסוד דומיננטי של סכסוך פרטי בין פוגע לנפגע. לצידן, מצויות עבירות מסוימות בעלות אופי ציבורי, המתאפיינות בכך שהפרט נפגע במישרין מפעולתה של הרשות, ועל רקע זה ניתן לו מעמד לפעול כלפיה.

הקובלנה הפרטית, אף שהיא מוגשת על ידי פרט, המונע על פי רוב מאינטרס אישי, מהווה הליך פלילי האמור לשקף אינטרס ציבורי ראוי. לפיכך, הליך זה מפוקח על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והתביעה הכללית רשאית ליטול לידיה את רסן ניהול המשפט ככל שהעניין מחייב. נדרשים ביקורת ופיקוח מצד היועץ המשפטי לממשלה על אופן עשיית השימוש באמצעי הקובלנה הפלילית, כדי להבטיח את הגשמת מטרותיו הראויות של הליך זה, וכדי להגן מפני שימוש לא ראוי בו. בסמכות היועץ המשפטי להפסיק הליך פלילי – וקובלנה פרטית בכלל זה – ככל שהתרשם כי הליכים אלה מנוגדים לאינטרס הציבורי. במקרה הנדון מהותו של העניין אותו מבקשים העותרים לברר במסגרת הקובלנה הפרטית אינו מתאים, על פי טיבו ומהותו, להידון במסגרת דיונית כזו. ראשית, נושא הקובלנה אינו קשור כלל בסכסוך בעל אופי פרטי. שנית, אכיפת החוק הפלילי במתחם הר הבית נושאת עמה רגישות יתירה ומורכבות ציבורית ומדינית מיוחדות במינן. בנסיבות העניין, החלטת היועץ המשפטי לעכב את ההליכים בקובלנה הפרטית הנדונה הינה החלטה סבירה וראויה.

פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה:

1. עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים, ארגון שורת הדין – Israel Law Center ו- 159 אזרחים, להורות למשיב 1, היועץ המשפטי לממשלה, לבטל לאלתר את החלטתו לעכב את ההליכים הפליליים בקובלנה הפרטית שהוגשה על ידי העותרים במסגרת תיק ק"פ 108/07 (להלן: הקובלנה הפלילית) בבית משפט השלום בירושלים, ולאפשר להם להמשיך ולנהלה. כן מתבקש סעד כנגד משיב 2, פרקליט מחוז ירושלים (פלילי), שתכליתו להביאו להודיע מכח סמכותו על פי סעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) כי הפרקליטות תנהל את התביעה במקום העותרים, ולשם כך יוחלף כתב הקובלנה בכתב אישום במסגרת סעיף 72 לחסד"פ.

הרקע לעתירה

2. העותרת 1 היא ארגון הפועל למטרות ציבוריות שונות בארץ ובחוץ לארץ. היא ושאר 159 העותרים הגישו קובלנה פלילית בבית משפט השלום בירושלים, על פיה מואשמים הווקף המוסלמי ושישה מבכירי נציגיו בביצוע עבירות פליליות של היזק בזדון, השחתת פני מקרקעין, וגרימת מהומה ועלבון במקום ציבורי, במתחם הר הבית בירושלים, בניגוד לסעיפים 452, 196 ו-194(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). היועץ המשפטי לממשלה החליט לעכב את ההליכים הפליליים בקובלנה זו, על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 231(א) לחסד"פ. העתירה מבקשת להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית החלטה זו של היועץ המשפטי.

עיקרי העתירה

3. כנטען בעתירה, מקובל על הכל כי הר הבית הוא מקום קדוש ליהודים, אשר סימל מאז ראשית ימיו של עם ישראל את עולמו הדתי הייחודי, ואת עצמאותו המדינית. בארץ וברחבי העולם נתפס הר הבית כאתר מיוחד בעל חשיבות עליונה לעם היהודי. על אף ששטח הר הבית הוא חלק משטחה של מדינת ישראל וחל עליו משפט מדינת ישראל, החליטו שלטונות ישראל, כנטען, להותיר את ניהולו הפנימי בידי הווקף המוסלמי, ואילו בטחון האזור הופקד בידי משטרת ישראל. כנטען, בשנת 1987 החלו אנשי הווקף המוסלמי לבצע עבודות שונות בהר הבית, שפגעו בשרידים יהודיים מקודשים, תוך כפירה בכך שבעבר, ניצבו על ההר בתי מקדש יהודיים. עבודות הווקף שבוצעו בהר הבית במהלך השנים הביאו להרס ולהשמדת ערכים ייחודיים במתחם, תוך שרשויות אכיפת החוק נמנעו מלהפעיל את סמכותן. העתירה מפרטת שורה של עבודות שונות שהווקף ביצע בהר הבית מאז 1987, ובהן, פעולות חפירה בשנת 2007 תוך שימוש בכלים כבדים, וללא פיקוח ממשי של הרשויות, אשר תורצו בנימוק נחזה של הקמת תשתיות חשמל למסגד אל-אקצא. לטענת העותרים, פעולות חפירה הרסניות אלה מצטרפות לשורה ארוכה של פעולות אחרות בהר הבית, אליהן מתייחסת הקובלנה הפרטית: ביוני 2003 הוחדרו להר הבית כלי עבודה כבדים לצורך ביצוע עבודות בכותל; בדצמבר 2003 בוצעו עבודות בסמוך לכיפת הסלע, ובפברואר 2004 נעשו עבודות בהר הבית בלא פיקוח כלשהו; בפברואר 2004 נעשו עבודות במוזיאון האיסלם באמצעות כלים כבדים, וביוני 2004 נחפרה תעלה חדשה בהר הבית בלא פיקוח כלשהו. החפירות שבוצעו בשנים האחרונות על ידי הווקף, ובמיוחד החפירות בחודשים אוגוסט-ספטמבר 2007, גרמו נזק רב ביותר לעתיקות הר הבית, ופגעו פגיעה קשה במשמעות הערכית וההיסטורית של האתר, וברגשות הדתיים והלאומיים של היהודים ברחבי העולם. לטענת העותרים, הווקף נוקט בשיטת זדון עיקבית לשלול את ריבונותה של ישראל במתחם הר הבית, ולפגוע בזיקת השייכות של העם היהודי למקום מקודש זה, ופעולותיו עולות כדי עבירות פליליות. מנגד, רשויות אכיפת החוק הישראליות אינן מונעות את ביצוע המעשים הפליליים, ומפרות את חובתן לאכוף את החוק בתחום זה.

משנוכחו העותרים, לטענתם, כי החוק אינו נאכף במתחם הר הבית, הם הגישו ביוזמתם קובלנה פלילית נגד הווקף ושישה מבכיריו. הקובלנה הועברה לפרקליט מחוז ירושלים בהתאם להוראת סעיף 71 לחסד"פ. פרקליט המחוז הודיע תחילה כי אין בדעתו לנהל את התביעה, ואין הוא מתכוון להתייצב בהליך מכח פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]. לאחר מכן הודיע פרקליט המחוז כי הוא מבקש לשקול שנית את עמדתו.

4. בהמשך, החליט היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים בקובלנה הפרטית, מכח סמכותו על פי סעיף 231 לחסד"פ, ומסר הודעה על כך לבית המשפט. הנמקת היועץ המשפטי להחלטה זו נשענת על ההנחה כי הליך הקובלנה הפרטית הוא חריג לכלל לפיו המדינה היא האחראית להבאת עבריינים לדין ולניהול ההליך הפלילי, כמי שמייצגת את האינטרס הציבורי. הקובלנה הפלילית נועדה לאותם מקרים שבהם האינטרס הציבורי אינו מחייב הגשת כתב אישום, אף כי עניינו של הפרט הכרוך בענין מצדיק כי יעמוד על זכויותיו. על פי תפיסה זו, הקובלנה הפרטית מתמקדת בעניינים בעלי אופי פרטי, המתייחסים לעבירות מסוימות, מוגדרות מראש על פי החוק. ליועץ המשפטי סמכות לפקח על הליך הקובלנה הפרטית כדי להבטיח שלא יחרוג מתכליותיו אלה, וכדי שלא ייפגע האינטרס הציבורי. סמכותו של היועץ המשפטי לעכב הליכים בקובלנה פרטית מונחית משיקולים של טובת הציבור. ביישום עקרונות אלה לענין הנדון, סבר היועץ המשפטי כי נושא הדיון בקובלנה אינו מתאים מעצם טיבו להידון במסגרת דיונית זו, מאחר שהוא אינו עוסק בארוע פרטי ממוקד, והוא מתייחס לסוגיה ייחודית ורגישה, בעלת משמעות ציבורית רחבה, הכורכת שיקולים פוליטיים וציבוריים החורגים מכל סכסוך פרטי. לגישתו, נושא אכיפת החוק בהר הבית נתון בידי הרשות הציבורית, שבידה שיקול דעת רחב לקבוע את דרכי אכיפת החוק במקום, תוך שמירה על ייחודיות המתחם, ושימוש באמצעים ההולמים את הענין. נושא זה אינו ראוי לאכיפה פלילית בידי הפרט, נוכח טיבו ואופיו המיוחד.

5. החלטה זו של היועץ המשפטי לעכב את ההליכים בקובלנה היא העומדת ביסוד העתירה, והעותרים טוענים לגביה את הטענות העיקריות הבאות:

עמדת היועץ המשפטי מבוססת על שיקולים זרים ופסולים, ולמצער – בלתי סבירים. סמכות עיכוב ההליכים הנתונה ליועץ המשפטי אמורה להיות מופעלת בריסון רב ובמקרים חריגים. השיקולים המנחים בהפעלת סמכות עיכוב ההליכים נועדו לתת ביטוי לענין הציבורי עליו מופקד היועץ המשפטי בכל הנוגע לאכיפת החוק הפלילי. בדרך כלל, על היועץ המשפטי להימנע מלהפעיל את סמכות עיכוב ההליכים בקובלנות פליליות פרטיות, אלא במקרים חריגים ביותר. במקרה זה, לא מתקיימים תנאים חריגים המצדיקים שימוש בסמכות עיכוב ההליכים, ולא מתקיימות העילות לעיכוב הליכים על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. מטרתו האמיתית של עיכוב ההליכים במקרה זה היא להנציח את אוזלת היד של הרשויות באכיפת החוק בהר הבית, ולכן הוא בנוי על שיקולים פסולים. רשויות אכיפת החוק נמנעות הן עצמן מאכיפת החוק בהר הבית, ובה בעת מונעות מאזרחים מן השורה, החרדים לשלטון החוק, מלעשות כן. לטענת העותרים, החלטת עיכוב ההליכים של היועץ המשפטי מונעת משיקולים פוליטיים-מדיניים ולא משיקולים משפטיים, ושיקוליו פסולים ונגועים בחוסר סבירות קיצוני. לפיכך, יש לבטל החלטה זו ולאפשר להם להמשיך בהליכי הקובלנה.

עמדת המשיבים

6. המשיבים טוענים, כי החלטת היועץ המשפטי לעכב את ההליכים בקובלנה הפרטית ניתנה כדין, והתבססה על שיקולים של אינטרס ציבורי. מדובר בסוגיה בעלת רגישות ציבורית, דתית, ומדינית מיוחדת. ליועץ המשפטי נתון שיקול דעת רחב בתחום אכיפת החוק, ובמיוחד במתחם הר הבית, לאור הרגישות המיוחדת המאפיינת אותו, ואין ענין זה נתון להחלטתו ולפעולתו של הפרט.

המדינה טוענת בתשובתה כי הליך הקובלנה הפרטית מהווה חריג לכלל לפיו המדינה היא האחראית לניהולו של ההליך הפלילי, כהליך בעל אופי ציבורי שתכליתו לאכוף את הנורמות הפליליות לצורך שמירה על הסדר החברתי. הקובלנה הפרטית חלה בעיקרה על עבירות בעלות "אופי פרטי", ואף שורה של עבירות בעלות מימד ציבורי, שלפרט יש אינטרס מיוחד באכיפתן. חובתו של היועץ המשפטי היא להבטיח כי מוסד הקובלנה הפרטית יופעל בגבולות התכלית שלצורך הגשמתה הוא נועד. לצורך כך, ניתנה בידו סמכות עיכוב הליכים בקובלנות פרטיות, שכללי הפעלתה עוגנו בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה (הנחייה 4.3030).

7. טוען היועץ המשפטי, כי הקובלנה הפרטית, נשוא ענין זה, היא פרי מאבק ציבורי רחב-היקף שמנהלת העותרת, שאינו מתאים להתברר ולהידון בהליך דיוני כזה. בחינה מהותית של נושא הקובלנה שהוגשה, להבדיל מבחינה טכנית - פורמלית של סעיפי האישומים הנכללים בה, מצביע על כך שנושא ההליך אינו מתאים במהותו להידון במסגרת העבירות הספציפיות המנויות בחוק, המהוות "עבירות קובלנה פרטית". הנושא בו מדברת הקובלנה נוגע במהותו לעבירות כנגד חוק העתיקות, תשל"ח-1978, ועבירות אלה אינן כלולות בין עבירות קובלנה פרטית, כאמור.

עוד נטען, כי מדובר בסוגייה ציבורית בעלת רגישות מן המעלה הראשונה, הכורכת עימה שיקולים מדיניים וציבוריים מובהקים. האינטרס הציבורי הכרוך באכיפת החוק בהר הבית מחייב הפעלת שיקול דעת רחב בידי המדינה, תוך שמירה על מאפייניו הייחודיים של המקום. המדינה אינה כופרת במחוייבותה לאכוף את החוק בהר הבית, ולדאוג לקיום פיקוח רצוף ומתמיד של הרשויות על הנעשה במתחם, כפי שהדבר נעשה בפועל. אולם אכיפה ופיקוח מסוג אלה הנדרשים בהר הבית אינם יכולים להינתן בידי הפרט שאין ברשותו את מלוא הנתונים והמידע הנחוצים לצורך הפעלת שיקול דעת הנדרש לצורך אכיפת חוק מושכלת במתחם זה.

אשר לטענות העותרים בענין עבודות הווקף בהר הבית בשנת 2007, נטען כי בעתירות הפרטניות שהוגשו בהתייחס לעבודות אלה (בג"צ 7433/07 ובג"צ 7669/07) [פורסם בנבו] נבחן טיב העבודות שבוצעו בשטח, ומתגובות הרשויות המוסמכות עולה כי הצורך בעבודות היה סביר וענייני, וכי הן קיבלו את כל האישורים הנדרשים מרשויות הפיקוח ולא חלו בהן חריגות.

מעבר לאלה נטען עוד, כי מתחם התערבות בית המשפט בשיקול דעת רשויות התביעה בהפעלת סמכותן בניהול הליכים פליליים או בהפסקתם הינו מצומצם ביותר ומוגבל למצבים בהם נתגלו עיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני בהפעלת שיקול הדעת של הגורם המוסמך. מקרה זה אינו מקים עילת התערבות בהחלטת היועץ המשפטי לעכב את ההליכים בקובלנה הפרטית. על יסוד כל אלה, דין העתירה להידחות, כך לטענת המדינה.

הכרעה

מהותה של הקובלנה הפרטית

8. מכח עקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל, המדינה היא הנושאת באחריות לאכיפת החוק הפלילי ולהבאת עבריינים לדין פלילי. על פי סעיף 11 לחסד"פ, המדינה היא המאשימה במשפט הפלילי, והיא מיוצגת בידי תובע, המנהל בשמה את התביעה.

דיני העונשין מהווים אגד של נורמות התנהגות התוחמות את קו הגבול בין אסור למותר על פי סטנדרט ראוי המשקף את אינטרס הציבור כולו. העבירה הפלילית משקפת סטייה מנורמת התנהגות המוצבת בחוק, ומעשה העבירה משקף פגיעה בציבור ובחברה כולה. לפיכך, ענישת העבריין היא עניינה של החברה כולה, ולא רק של קרבן העבירה שנפגע מביצועה, בהיות ההליך הפלילי הגשמה של אחריות הריבון לקיום הסדר החברתי. גם אם נפגע העבירה הינו קרבן ספציפי, ההליך הפלילי נתפס ביסודו כענין שבין הציבור לבין הפוגע, ולא כענין משפטי שבין הפוגע לנפגע. גם אם לקרבן העבירה ניתן מעמד בהליך הפלילי, מעמדו ומשקלו נילווים בלבד להליך העיקרי, שבחזיתו עומדים המדינה והעבריין, ובמרכזו ניצב האינטרס הציבורי הכללי. עניינו של קרבן העבירה כלפי העבריין הפוגע מוסדר, בעיקרו, במסגרת ההליך האזרחי להטבת נזק שנגרם עקב ביצוע העבירה (ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין כרך א' 108 (1984)).

9. יסודותיו אלה של ההליך הפלילי כפופים לחריג מוכר והוא – הקובלנה הפלילית הפרטית, שעניינה מוסדר בסעיפים 68 עד 73 לחסד"פ. בגדרו של חריג זה, יכול הפרט, בתנאים ובנסיבות שנמצאו מתאימים לכך, לפתוח בהליך פלילי כנגד פרט אחר, ולנהלו. חריג זה מתבסס, בעיקרו, על ההנחה כי קיים סוג מסוים של עניינים שהיסוד הדומיננטי בהם כרוך ביחסים שבין המזיק והניזוק, אשר לגביהם ראוי לתת לפרט מעמד לנהל את ההליך הפלילי במקום שהמדינה אינה רואה לנכון לעשות כן (רע"פ 10857/08 אבו סוכון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 20.8.2009) (להלן: ענין אבו סוכון)).

10. סעיף 68 לחסד"פ קובע:

"68. קובלנה

על אף האמור בסעיף 11, רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט".

רשימת העבירות בגינן ניתן להגיש קובלנה פרטית מהווה רשימה סגורה, והן מנויות ברובן בתוספת השניה לחסד"פ וחלקן בחוקים ספציפיים שונים. סקירת העבירות הנכללות באותה רשימה מצביע על כך שמרבית עבירות אלה הן בעלות יסוד דומיננטי של סכסוך פרטי בין פוגע לנפגע. לצידן, מצויות עבירות מסוימות בעלות אופי ציבורי, המתאפיינות בכך שהפרט נפגע במישרין מפעולתה של הרשות, ועל רקע זה ניתן לו מעמד לפעול כלפיה (בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פ"ד מו(4) 136 (1992) (להלן: ענין שוברט); יעקב קדמי סדר הדין בפלילים חלק שני 959 (2009)).

כך, למשל, עבירות בעלות אופי 'פרטי' שניתן להגיש לגביהן קובלנה פרטית כוללות הסגת גבול, תקיפה סתם, גרימת נזק לרכוש, פגיעה בקנין רוחני, ועוד. עבירות בעלות אופי 'כללי', מצויות, למשל, בחוקי בחירות המאפשרים הגשת קובלנה (חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959; חוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965). עבירות נוספות בעלות אופי ציבורי המאפשרות הגשת קובלנה פרטית הן עבירות על חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ועניינים של איכות הסביבה – חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984, חוק המים, התשי"ט-1959 ועוד. המאפיין עבירות אלה הוא, שחרף אופיין הציבורי יש לפרט מעמד ואינטרס מיוחד באכיפתן, בעוד שלא תמיד הן עומדות בסדר עדיפות גבוה בפעולות האכיפה של הרשות הציבורית.

11. כללו של דבר, נראה כי מוסד הקובלנה הפרטית נועד לתת מענה לסוג מסוים ומוגדר של עניינים פליליים, הנוגע לתחום היחסים שבין אדם לחברו, והוא משיק למשפט האזרחי, אף שמתלווה לו יסוד פלילי נורמטיבי. בשל אופי זה של העבירות, וחרף סיווגן כעבירות פליליות, עשויה הרשות הציבורית שלא לראות ענין ציבורי מיוחד באכיפתן, או להעמידן בסדר עדיפות נמוך לענין אכיפה. לפיכך, הותיר המחוקק לאזרח את היוזמה לנהל את ההליך הפלילי בעבירות אלה במקום המדינה. בכך, העניק החוק לפרט אפשרות לעמוד על זכויותיו ולהוביל לאכיפת החוק כאשר התביעה הכללית נמנעת מכך.

אכן,

"מדובר בעבירות שהן בעיקר בתחום היחסים שבין אדם לחברו, ולעיתים הן מתאימות יותר לתחום היחסים האזרחיים מאשר לתחום הפלילי. מדובר במעשים שלעיתים אין בהם כדי להפר את הסדר הציבורי, ומשום כך, כנראה, סבר המחוקק כי יש לשחרר את זרועות החוק השונות מן הטיפול בעבירות אלה, ולהשאיר את היוזמה בידי האזרח" (הדסה בן-עתו "הקובלנה הפרטית" הפרקליט כה 521 (1969) (להלן: בן-עתו); רות גביזון שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק 503 (1991) (להלן: גביזון)).

ואכן, עיקר עבירות הקובלנה הפרטית נושאות סממנים של סכסוך אזרחי, ומצויות בתחום היחסים שבין אדם לחברו (ע"פ 2124/91 רון נ' כור תעשיות בע"מ, פ"ד מז(5) 289, 294 (1993) (להלן: ענין רון)). לעיתים, בעבירות אלה יש לפרט, קרבן העבירה, אינטרס רב יותר בהשלטת החוק מאשר לרשות הציבורית, המונחית על ידי אינטרס ציבורי כללי (שם, בעמ' 295).

12. אולם הסדר הקובלנה הפרטית לא מסתכם בהכרה באינטרס האישי של הנפגע. הוא מהווה גם "הכרה באינטרס ציבורי רחב יותר, להביא למיצוי הדין בחלק מן המקרים שבהם אין רשויות התביעה עושות כן, על-ידי שיתופו של הציבור במלאכה זו. משכך, יש הרואים בקובלנה ערובה חשובה לחירות ולאכיפת החוק" (פרשת אבו סוכון, פסקה 6 (השופט לוי)). ישנן עבירות שבהן האינטרס הציבורי הוא שהביא להענקת המעמד לפרט בהליך הפלילי כדי שלא להותיר את ההכרעה בענין אכיפת החוק לרשות הציבורית בלבד. ענייני הבחירות הם דוגמא לכך.

13. הקובלנה הפרטית, אף שהיא מוגשת על ידי פרט, המונע, על פי רוב, מאינטרס אישי, מהווה הליך פלילי האמור לשקף אינטרס ציבורי ראוי. לפיכך, הליך זה מפוקח על ידי היועץ המשפטי לממשלה, והתביעה הכללית רשאית ליטול לידיה את רסן ניהול המשפט ככל שהענין מחייב (סעיף 71 לחסד"פ; בג"צ 138/56 שפירא נ' שופט שלום ת"א-יפו, פ"ד י"א 73, 74 (1956); ענין רון, בעמ' 296 (השופט אור))

14. הקובלנה הפרטית נועדה, אפוא, לאותם הליכים פליליים הנוגעים במהותם הפנימית ליריבות שבין הניזוק למזיק, או שעניינם בעבירות שלגביהן יש חשיבות במתן מעמד לפרט – בנוסף לרשות הציבורית – לנהל הליך פלילי. זהו מעין "יצור כלאיים" המערב מאפיינים פליליים ואזרחיים מבחינת תוכן ומהות ההליך, ומיהות יוזם ההליך (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 618 (2005) (השופט ריבלין) (להלן: ענין ביטון)). אף שההליך בקובלנה מנוהל בידי הפרט, מדובר בהליך פלילי האמור לשקף את האינטרס הציבורי ולקדמו. לפיכך, עשויה המדינה להתערב ולקחת על עצמה את ניהול ההליך במקום הקובל הפרטי; היא עשויה גם לעכב את ההליך, אם מצאה שהאינטרס הציבורי תובע זאת.

ההגנות בפני שימוש לא ראוי במוסד הקובלנה הפרטית

15. לקובלנה הפרטית יתרונות משמעותיים ואף קשיים בצידה. יתרונותיה העיקריים בכך שהיא מעניקה לפרט מעמד בהליך הפלילי, מכירה באינטרס שיש לו בהעמדת עבריין לדין, ומאפשרת מיצוי הדין במקרים בהם רשויות התביעה חדלות מכך. בכך, עשויה הקובלנה הפרטית לתרום להגשמת תכלית אכיפת החוק. עם זאת, על קשייה העיקריים של הקובלנה הפרטית נימנית העובדה כי היא אינה מותנית בקיומן של ערבויות הכרוכות בניהול הליך פלילי בידי המדינה, המבטיחות, בין היתר, כי קודם להאשמת אזרח בביצוע עבירה פלילית, תקויים חקירה מספקת, תאספנה ראיות מספיקות לצורך הגשת כתב האישום, והראיות תועמדנה לעיונו של הנאשם; יתר על כן, הליך הקובלנה עלול להיות מונע מרגשי נקם או הטרדה, ואף להביא להליך סרק, המשחית את זמנה של מערכת המשפט לריק (ענין שוברט, בעמ' 146, בן-עתו, בעמ' 521; ענין אבו סוכון, פסקה 6) נוכח קשיים אלה, ראה החוק להבטיח את תקינות מוסד הקובלנה הפרטית בדרך של מתן הגנות שונות שנועדו להבטיח כי הוא לא ינוצל לרעה.

16. ראשית, נקבע כי הגשת קובלנה כנגד עובד מדינה בשל מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו תותנה בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, וזאת כדי להבטיח כי השימוש באמצעי זה לא ינוצל לרעה כנגד עובדי המדינה ורשויותיה (סעיף 69 לחסד"פ); שנית, נקבע, כי הודעה על הגשת קובלנה תועבר לפרקליט המחוז, וזה רשאי להודיע כי הפרקליטות תנהל את התביעה, מקום שמתברר כי אינטרס ציבורי מצדיק כי התביעה תנוהל בידי המדינה (סעיף 71 לחסד"פ); שלישית, לבית המשפט סמכות להתערב בדרך ניהול הקובלנה על ידי הקובל הפרטי, ולתת הוראות בענין זה ככל שמתברר כי הקובל מנהל את ההליך באופן טורדני, או שאינו מסוגל לנהל את ההליך בכוחות עצמו (סעיף 73 לחסד"פ); ורביעית, מכח אחריותו הכללית לניהול ההליך הפלילי במדינה, נתונה ליועץ המשפטי לממשלה סמכות הכללית לעכב הליכי משפט, ובכלל זה, גם בקובלנה פרטית (סעיף 231 לחסד"פ).

17. אף שהקובלנה הפלילית מונעת על ידי אדם פרטי, על פי רוב בשל אינטרס פרטי מובהק, מדובר בהליך פלילי במהותו שתוצאותיו פליליות, ועלולות לשלול מאדם חירויות יסוד באמצעות סנקציה פלילית שתוטל עליו. היועץ המשפטי לממשלה, בתורת מי שנושא באחריות לניהול ההליך הפלילי במדינה, חייב לפקח על עשיית שימוש ראוי בהליך הקובלנה הפרטית למטרות לשמן הוא נועד, ולשמור מפני חריגה מעיקרי תכליותיו, העלולה להסב נזק לאינטרס הציבורי (ענין ביטון, בעמ' 618). שימוש בלתי נכון או בלתי ראוי באמצעי הקובלנה הפרטית עשוי לשאת צורות שונות. הוא עשוי לשמש אמצעי פסול לניגוח נאשם לצורך קידום מטרות של נקמה אישית, או לרדיפה והתנכלות לעובד מדינה הפועל במסגרת תפקידו; הוא עשוי להינקט בידי הפרט גם בלא תשתית עובדתית מינימלית המצדיקה שימוש בו, והוא עשוי להוות אמצעי בידי הפרט בנושא בעל אופי ציבורי מובהק, שאינו הולם כלל מתכונת דיונית זו, גם אם ניתן לשבצו במובן הטכני ל"עבירות קובלנה פרטית". בסוג זה של עניינים, נתון שיקול דעת רחב בידי היועץ המשפטי לממשלה להפסיק את הליך הקובלנה הפרטית, ולהעביר לידי התביעה את ניהול ההליך כהליך פלילי רגיל, או לעכב את ההליכים בקובלנה, ולשקול את דרכי אכיפת החוק באותו ענין על פי כלל הנסיבות המחייבות התייחסות ואיזון. שיקולי היועץ המשפטי לממשלה בתחום אכיפת החוק עשויים מארג מורכב וסבוך ביותר; הם מחייבים התייחסות לייחודו של נושא האכיפה, לסדרי עדיפויות בהעמדה לדין, לנתוני עיתוי, מקום, ומשאבים, ואף לאמצעים חלופיים לאכיפה פלילית. הערכת מכלול שיקולים רחב לצורך אכיפת הדין נדרש על רקע אינטרס הציבור בשמירת הסדר החברתי הכללי במועד נתון.

הגבלת שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בתחום אכיפת הדין בעניינים בעלי אופי ציבורי מובהק בדרך של אי התערבות בהליכי קובלנה פרטית, עלולה לפגוע פגיעה מהותית במערכת אכיפת החוק ובאינטרס הציבורי. אלה מחייבים כי שיקולי העמדה לדין בנושאים בעלי אופי ציבורי מובהק יופעלו בידי התביעה הכללית ולא יושארו להחלטתו הבלעדית של הפרט. נדרשים, אפוא, ביקורת ופיקוח מצד היועץ המשפטי לממשלה על אופן עשיית השימוש באמצעי הקובלנה הפלילית, כדי להבטיח את הגשמת מטרותיו הראויות של הליך זה, וכדי להגן מפני שימוש לא ראוי בו, העלול להסיג את גבולה של התביעה הכללית, המופקדת על קביעת מדיניות אכיפת החוק הפלילי בישראל ויישומה הלכה למעשה (פרשת שוברט, בעמ' 145-146).

18. במסגרת אחריות היועץ המשפטי להבטיח את הפעלתו הראויה של מוסד הקובלנה הפרטית, ניתנה בידיו גם סמכות לעכב הליכים בקובלנה (בג"צ 156/56 שור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(1) 285 (1957) (להלן: ענין שור); גביזון, בעמ' 498). על סמכות זו נאמר:

"בצד היתרונות של הקובלנה הפרטית, קיימת גם בעייתיות לא מבוטלת במתן היתר לפרט להניע את ההליך הפלילי. [...] החששות מפני נקמנות אישית ושימוש בקובלנה ככלי ניגוח במאבק אזרחי, מתלווים תדיר למוסד זה, ואינם מיוחדים להליכים שלפנינו. להפחתת פגיעה אפשרית בנאשם, הציב המחוקק מגבלות להגשת הקובלנה ולאופן ניהולה. בין מגבלות אלו, נזכיר את יכולתה של התביעה להפקעת ההליך מידי הקובל [...] וכן את סמכותו הכללית של היועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים במקרים ראויים" (ענין רון, בעמ' 298-299).

בסמכות היועץ המשפטי להפסיק הליך פלילי – וקובלנה פרטית בכלל זה – ככל שהתרשם כי הליכים אלה מנוגדים לאינטרס הציבורי (ענין שור, בעמ' 303). חריג לסמכות הרחבה של היועץ המשפטי לעכב הליכים בקובלנה פרטית הם חוקי הבחירות, השוללים במפורש סמכות זו (סעיף 19 לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959 וסעיף 128(2) לחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), התשכ"ט-1969). חריג זה של חוקי הבחירות עומד בבדידותו, על רקע תוכנם המיוחד של דיני הבחירות, העוסקים בסוגיה פוליטית-חוקתית מיוחדת במינה.

השימוש בסמכות היועץ המשפטי לעכב הליכים בקובלנות פרטיות נועד, אפוא, למנוע שימוש לרעה בכוחו של הפרט ליזום הליך פלילי, להגן על הנאשם ועל המערכת מפני תביעות סרק, ובד בבד גם למנוע שימוש בקובלנה הפרטית לצורך ניהול הליך פלילי בענין בעל אופי ציבורי מובהק שאיננו מתאים על פי טיבו המהותי להתנהל בידי הפרט, ואשר יש להותירו באחריותה הבלעדית של התביעה הכללית (בג"צ 110/50 אדלר נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד ה 145, 148 (1951)).

19. על פי נוסח הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3030, היועץ המשפטי מוסמך לעכב הליכים בקובלנה פרטית (הנחייה 9.1). בדרך כלל, יימנע היועץ המשפטי מעיכוב הליכים שהחלו בדרך של קובלנה פרטית, מתוך התחשבות בכוונת המחוקק לאפשר לפרט לנהל הליך פלילי בעבירות מסוימות (הנחייה 9.2). אולם, במקרים מיוחדים, עשוי היועץ המשפטי לעכב גם הליכים שהחלו בדרך של קובלנה פרטית, וזאת "על יסוד שיקולים של טובת הציבור" (הנחייה 9.3). ההנחיות מציגות דוגמאות לכך, ובהן מצבים שבהם הקובלנה נועדה להטריד נאשם ללא צידוק, או להרתיעו או את האנשים הקרובים לו מלסייע באכיפת החוק (הנחיות 9.3.1 ו- 9.3.2).

מן הכלל אל הפרט

20. מהותו של הענין אותו מבקשים העותרים לברר במסגרת הקובלנה הפרטית אינו מתאים, על פי טיבו ומהותו, להידון במסגרת דיונית כזו.

ההליך אותו נקטו העותרים נועד לגישתם, לקדם את מגמות אכיפת החוק באזור מתחם הר הבית בירושלים, כדי להגן על שלמותו ועל ייחודו בתרבות, במסורת ובהסטוריה היהודית. אין להטיל דופי במניעיהם של העותרים, המונחים מאמונתם הכנה כי יש לשמור מכל משמר על הערך ההיסטורי והתרבותי של הר הבית.

אלא שהגשת קובלנה פלילית פרטית בידי העותרים כנגד הווקף המוסלמי ונציגיו לוקה בשני ליקויים מהותיים, הקשורים זה בזה, שבגינם ראה היועץ המשפטי להתערב בהליך ולעכבו: הליקוי האחד נעוץ בכך שנושא הקובלנה אינו קשור כלל בסכסוך בעל אופי פרטי, אלא בענין ציבורי מובהק הנוגע לחברה ולציבור בכללותו. השני טמון בכך שאכיפת החוק הפלילי במתחם הר הבית נושאת עמה רגישות יתירה ומורכבות ציבורית ומדינית מיוחדות במינן, המחייבות כי קביעת מדיניות האכיפה והפעלתה הלכה למעשה תיעשנה בידי הרשות הציבורית המוסמכת לכך בלבד, ולא תופקדנה בידי פרטים, במסגרת קובלנה פרטית שיגישו וינהלו על פי שיקול דעתם. נבחן שני היבטים אלה.

21. הקובלנה הפרטית שהוגשה בידי העותרים עוסקת בענין בעל אופי ציבורי ייחודי, בעל מורכבות מיוחדת, ואין לו מימד של סכסוך פרטי בינם לבין הנאשמים, שהוא סימן היכר המאפיין חלק גדול מעבירות הקובלנות הפליליות הפרטיות. אף שהעותרים ניסו, באופן מלאכותי, לשבץ את עיקרי עובדות הקובלנה אל תוך הסד הטכני של סעיפי עבירות הקובלנה הפרטית על פי התוספת לחסד"פ, הרי במהותם של דברים, המעשים נשוא הקובלנה נוגעים לפגיעות נטענות בנכסי עתיקות שאינם מתאימים להידון במסגרת סעיפי האישום בהם עוסקת הקובלנה. יתר על כן, לעותרים כפרטים אין דבר וענין עם הנאשמים, ואין להם מעמד מיוחד ביחס למעשים נשוא הקובלנה, המבחין בינם לבין כל תושב אחר במדינה. אלא, שבאמצעות הקובלנה הפרטית, מבקשים העותרים לבוא בנעלי רשויות תביעה הכללית, ולנקוט במקומן בצעדי אכיפה בסוגיה ציבורית-מדינית רגישה ביותר, בטענה כי רשויות התביעה אינן שוקלות את השיקולים הראויים, ואינן פועלות כנדרש לאכיפת החוק בנושא זה. הליך הקובלנה הפרטית לא נועד לשמש אמצעי בידי הפרט לעקוף את סמכויות התביעה הכללית ולפעול בניגוד להן, בנושאים ציבוריים מובהקים, אלא לשמש הליך משלים להליך הפלילי הרגיל, במקום שנקיטתו בידי הפרט אינה עומדת בסתירה לאינטרס הציבורי, ואינה פוגעת בו.

22. הר הבית, כמקום קדוש, הינו בעל ייחוד ומורכבות מיוחדים במינם. אכיפת החוק הפלילי במקום זה, מחייבת שילוב בין האחריות להגן על כיבוד החוק במתחם רגיש זה, לבין החובה לנהוג רגישות מיוחדת בפעולות אכיפת החוק בו כדי לשמר את האיזון העדין עליו מושתת דו-הקיום במקום זה. אכיפת החוק בהר הבית נתונה לסמכות הרשויות הציבוריות שחובתן לשקלל את מלוא האינטרסים הציבוריים המיוחדים הכרוכים בכך על בסיס מארג סבוך ומורכב של נתונים ושיקולים המצויים בידיהן ואינם נתונים ברשותו של הפרט; על ייחודו של ענין אכיפת החוק בהר הבית עמד המישנה לנשיא מ' אלון בפרשת בענין נאמני הר הבית:

"אין כל אפשרות שלא לתת את הדעת לכך שבכל הנוגע להר-הבית, המצב הוא מיוחד במינו, וספק בלבי אם יש לו אח ורע בתולדות ארצנו או בעולם כולו. המצב רגיש והרה סכנות על רקע בין עדתי, והמקום מועד לפורענות. [...]

הר הבית נחזה בארץ ובעולם כמקום ייחודי שאין שני לו, ומכאן כל כובד הבעיות בכל אשר מתרחש בהר ובחצריו.

מכאן גם הרגישות היתרה לדינים ולחוקים שעל-פיהם נחתכים עניני הר-הבית. במקום כזה, אפילו שאלה פשוטה של אכיפת חוק, של חקירה על הפרת חוק, וכל הכרוך בכך – חורגת מתחום סדרי המשפט הרגילים, ואין מנוס מלהכיר בכך כי [...] ישנם ערכים... ששיקולי גמישות ופרגמטיות של הלפנים משורת הדין, או לפנים משורת החוק, עדיפים לגביהם מן הקו הנוקשה, הבלתי גמיש של הדין או החוק.

אין זה קל כלל ועיקר ליישב את העקרון הבלתי מעורער בדבר תחולת החוק הישראלי – לרבות בענין העתיקות והתכנון והבניה – על שטח הר-הבית, עם השיקולים הפרגמטיים, הנובעים באורח בלתי נמנע מאופיו הבלתי רגיל של אתר ייחודי זה. אך על הרשויות הנוגעות בדבר לשאוף לכך שהחוק יקויים, בלא להיגרר לפעולות העלולות להצית תבערה של מאבק, בין דתי ובין מדיני, שסופה מי ישורנו" (בג"צ 4185/90 נאמני הר הבית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5) 221, 272 (1993) (להלן: ענין נאמני הר הבית); ראו גם: בג"צ 4935/93 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד מז(5) 865, 870-871 (1993); בג"צ 9474/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עירית ירושלים ([פורסם בנבו], 4.12.1997)).

23. שלטון החוק חל ומתפרש במלוא היקפו על כל שטח המצוי בריבונות המדינה, גם אם הוא בעל רגישות מיוחדת על רקע דתי, לאומי, או מדיני. האחריות להפעילו תוך הערכת מלוא השיקולים הציבוריים הצריכים לענין מוטלת על הרשות המוסמכת שתפקידה להבטיח את אכיפת החוק בלא לפגוע פגיעה אנושה במרקם היחסים בין קבוצות לאומיות ועדות דתיות שונות תוך מבט לעבר האינטרס הציבורי הכולל, ומעבר לענין הנקודתי הצר. הפרט, בהגישו קובלנה פרטית בנושא הנוגע לענין בעל רגישות מסוג זה, כפוף לפיקוחו של ראש התביעה הכללית, ומקום שניהול ההליך פוגע באינטרס ציבורי בעל חשיבות, נתונה בידו סמכות לעכבו, ולהותיר בידי הרשות הציבורית את ההחלטה כיצד לאכוף את הדין ובאלו אמצעים לנקוט, ככל שהענין מחייב.

24. ראוי לציין, כי המקומות הקדושים בישראל, והר הבית בכללם, זכו מקדמת דנא לסטטוס משפטי מיוחד בכל הקשור למעורבות בתי המשפט ורשויות אכיפת החוק בעניינן.

סימנים 2 ו-3 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל (המקומות הקדושים), 1924 קובעים כי עניינים הקשורים במקומות הקדושים בארץ ישראל לא יבוררו ולא יוכרעו על ידי בתי המשפט בישראל. כן נקבע, כי מחלוקות בעניינים אלה יידונו ויוכרעו באמצעות "ועדה" שינתן לה שיפוט להכריע בהן. הסדר חקיקתי זה גובש כבר בתחילת המאה הקודמת על רקע התודעה כי סכסוכים ומחלוקות בין-דתיים ובין-עדתיים הנוגעים לזכויות למקומות הקדושים אין מקומם להידון במסלול השגרתי של הליכי בית משפט; אלא בשל אופיים המיוחד, הטעון השלכות לאומיות ובינלאומיות כאחד, פתרונם צריך להימצא בדרג המדיני במישור הלאומי או הבינלאומי. הסדר מיוחד זה, העומד בעינו גם היום, מדגיש את רגישותם המיוחדת של המקומות הקדושים, החורגת מגבולות הארץ ומתפרשת על מערכות יחסים בינדתיות וכלל-עולמיות. רגישות זו משתקפת גם בדרכי פתרון המחלוקות הבין-עדתיות ובין-דתיות ביחס למקומות אלה. אמנם, בהלכה הפסוקה בבית משפט זה כבר הובהר בעבר כי הוראות דבר המלך, המוציאות מחלוקות וסכסוכים בנוגע למקומות הקדושים מתחומי סמכותם של בתי המשפט, אינן מתפרשות על השלטת החוק הפלילי בגבולות המדינה, ועל המקומות הקדושים בכלל זה, ומחובתן של הרשויות המוסמכות לאכוף את הדין הפלילי באמצעות בתי המשפט גם במקומות אלה (ת"פ (שלום י-ם) 2986/87 מדינת ישראל נ' רשת כוללי האידרא, עמותה, פ"מ תשמ"ט(2) 156, 170-177 (1988); בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3) 731, 735 (1989)). יתר על כן, דוקא מעמדם המיוחד של המקומות הקדושים מחייב הקפדה יתירה על שמירת החוק והסדר הציבורי במקומות אלה, נוכח קדושתם וחשיבותם לא רק לעדה היהודית, אלא גם לעדות הדתיות האחרות המכירות בקדושתם. עם זאת, קדושתם ומעמדם המיוחד של המקומות הקדושים לבני הדתות השונות, והצורך להבטיח את הקיום בשלום במציאות המורכבת השוררת בשטח, הופכים את אכיפת החוק במתחמים אלה לענין בעל מורכבות רבת-פנים, שהכוונתו צריך להימצא בידי הרשות המדינתית, ובידיה בלבד.

על רקע מציאות זו, החליט היועץ המשפטי לממשלה לעכב את הליכי הקובלנה הפרטית הנדונה, ולהימנע מעשיית שימוש בסמכות להעביר את ניהולה לידיה של התביעה הכללית. בתשובת המדינה הוסבר בין היתר כי לא נמצא מקום לפתוח בהליך פלילי נגד הווקף בעניינים שנימנו בקובלנה הפרטית. יש לציין, כי טענות העותרים ביחס לעבודות שנעשו על ידי הווקף המוסלמי בספטמבר 2007 קיבלו מענה בפסק הדין שניתן בעתירות בבג"צ 7433/07 ובג"צ 7669/07, בו הן נדחו ביום 11.3.10. במסגרת עתירות אלה, נתנה המדינה תשובה מקיפה לענין מהות העבודות שבוצעו על ידי הווקף בשטח הר הבית בשנת 2007, שהיו קשורות בהחלפת כבל חשמלי ישן במקום, אשר גרם לתקלות חמורות בהספקת החשמל באזור. הובהר בתשובה כי העבודות נעשו באישור מוקדם של משטרת ישראל ורשות העתיקות, ובוצעו תוך פיקוח צמוד על ידן. עוד נקבע כי לטענה בדבר אי חוקיות העבודות לא נמצא בסיס איתן (בג"צ 7433/07 תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 10 ([פורסם בנבו], 11.3.2010); בג"צ 1868/07 תנועת נאמני הר הבית נ' ממשלת ישראל ([פורסם בנבו], 4.6.2007)).

על רקע כל אלה, החליט היועץ המשפטי לעכב את ההליכים בקובלנה נשוא עתירה זו. אין להתערב בהחלטה זו.

25. הלכה מושרשת היא, כי מתחם התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות התביעה בעניינים הנוגעים להעמדה לדין ולעיכוב הליכים פליליים הינו מצומצם ביותר, ומוגבל למקרים בהם ההחלטה לוקה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני (בג"צ 839/04 רביבו נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 1.2.2004); ע"פ 1261/03 אלעוקובי נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 5.2.2003); בג"צ 588/94 עו"ד שלנגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(3) 40 (1994); בג"צ 2980/07 פלוני נ' היועץ המשפטי ([פורסם בנבו], 14.1.2008); בג"צ 4361/06 נאצר נ' היועץ המשפטי לממשלה ([פורסם בנבו], 30.7.2006)).

26. בנסיבות הענין, החלטת היועץ המשפטי לעכב את ההליכים בקובלנה הפרטית הנדונה הינה החלטה סבירה וראויה. נושא אכיפת החוק במקומות הקדושים ובאזורים הרגישים בירושלים הוא עניינה של התביעה הכללית ומי שעומד בראשה, ואינו נתון להחלטתם של פרטים, טובים וראויים ככל שיהיו מניעיהם ומהלכיהם.

לאור האמור, דין העתירה להידחות.

בנסיבות הענין, אציע שלא ליתן צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

מקובלת עלי לחלוטין עמדתה של חברתי לפיה העניין אינו מתאים, על פי טבעו, להתברר במסגרת של קובלנה פלילית פרטית. עם זאת, דווקא בשל כך שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי, מתחייב, כעיקרון, פיקוח הדוק של היועץ המשפטי לממשלה על אכיפת החוק במקומות הקדושים ככלל, ובהר הבית בפרט.

ש ו פ ט ת

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

א' פרוקצ'יה 54678313-4957/08

ניתן היום, ט' בחשוון התשע"א (17.10.2010).

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

5129371

54678313

________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08049570_R02.doc יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

2 comments:

  1. בושה של תשובת בגץ ,
    אם היה מדובר ברבע מילימיטר של ערבי,
    שמושכר ליהודי ,
    או אי העמדה של לוחם צה"ל לדין על פגיעה בציפורן של ערביה קטנה , מחבלת ,פרובוקציה ,
    היתה תוקפת בשצף קצף ,
    וכותבת קילומטרים של הנמקות , למה הרועץ המשפטי חייב להתערב!!

    השבמחק
  2. מה תכלס זה אומר?

    השבמחק

התגובות נכנסות מידית.
שים לב! תגובה שאינה הולמת את רוח ההלכה תמחק!