מעשה מהמלך ההומלס | מאמר נוקב על מחאת האהלים

ב' זה אהל מועד | בית המקדש

הרב אריה ליפו מגיש : סיפור המלך ההומלס שבני מדינתו דאגו לעצמם ולבתיהם, ארגנו מחאות המוניות על יוקר הדירות, אך את המלך והמלכה השאירו לישון על הספסל ברחוב העיר  | "העת לכם אתם לשבת ספונים בבתיכם ובית ה' חרב

הרב אריה ליפו | אתר בית המקדש

מעשה מהמלך ההומלס!

היה היה מלך אהוב, טוב ומיטיב, שהנהיג את ממלכתו ביושר ובאהבה. בני הממלכה אהבוהו מאד והוא גם כן אהב אותם, ומרוב גדולתו וטובו אפילו העמים שסביבו העריכו והוקירו אותו. הוא היה גם גיבור וכשמשהו היה מסכן את בני עמו, היה יוצא המלך מיד לעזרתם. אך שאיפתו הגדולה הייתה לשלום אהבה והרמוניה שישררו בין כל יושבי הממלכה.

הוא היה שופטם בצדק וביושר. אך והדבר החשוב לו ביותר היה שכל בני הממלכה יהיו מאוחדים, ויאהבו זה את זה.

למרות רצונו הטוב החלו סדקים בתוך העם והתחילו יריבויות ומלחמות מעמדות, ואט אט הפכה כל הממלכה למקום מפעפע מלא שנאה הדדית. גם היושר והצדק פחתו בממלכה. בשלבים אחרים רבתה בממלכה ובעם שחיתות, שפיכות דמים גילוי עריות ועבודת אלילים.

המלך שלא יכול היה לסבול עוד את השנאה בין חלקי עמו. אך גם לא רצה להענישם. החליט פשוט לעזוב את ארמונו ולצאת לגלות. כשכולו מתייפח.

כיון שראו האויבים שכך הדבר, עלו לארמון המלך, שרפוהו הרסוהו בזזהו, והחריבו אותו עד היסוד. לאחר מכן לקחו את בני הממלכה בשבי. והגלום לכל העולם.

לאחר סבל רב וצרות שבני הממלכה סבלו כל כך בגלותם, הם נשבעו ללמוד את המסר ולהיות חברים ואוהבים זה לזה. המלך חזר וקיבצם לארצו, והחל לשכון בתוכם, יצא בצבאותם , הנחיל להם ניצחונות מזהירים, נטע אותם באדמתם, ובנה להם בתים יפים למען יוכלו לפרות לרבות ולהשתקם מגלותם.

המלך שח לעצמו, אחרי שלכל בני יהיה היכן לשכון, אתפנה לבנות את ביתי, ולשקם את הארמון מהריסותיו. הוא היה בטוח שהעם ישים לב כי ארמון המלך עדין חרב, ויסייעו כולם בשיקומו.

בינתיים היה המלך ישן על ספסל ברחוב, לעיתים מחוץ לארמון הנטוש. ולעיתים היה מצטרף לקבצנים הישנים ברחובות הערים. ובכל יום היה מצטרף אליהם ומשמח אותם.

המלך היה בטוח כי העם לא ישכח את ארמונו , והאריך אפו והמתין להם. אך לאט לאט הבחין המלך כי כל בני הממלכה מתבססים בחייהם, בונים בתי פאר, מטיילים נהנים ומתענגים בתענוגות. אך לא עולה בדעתם לחשוב על מלכם, ההומלס, הישן ברחוב, בין הקבצנים.

באותו תקופה, עבדי המלך בנו לעצמם זולה בארמון החרב, השפחה התמקמה בחדר השינה, וכשהמלכה ובניה רצו לבוא ולראות את ביתם שנחרב, גרשו אותם העבדים והשפחות בבושת פנים...

חשב המלך מה לעשות בכדי להזכיר לכל בני עמו כי הם את ביתם בנו, אך שכחו את ארמון המלך. ולבסוף החליט להעלות מעט את מחירי הבתים, כמובן כולם החלו להתלונן שאין להם אפשרות לקנות או אפילו לשכור בית. לאט לאט החלו קבוצות אנשים לצאת מבתיהם ולגור ברחוב באהלים יחד עם המלך.

ראה זאת המלך והצטרף למאהל שלהם, והיה משמח אותם מאד. ואמר בליבו אולי עכשיו הם קצת ירגישו כיצד אני מרגיש תקופה כה ארוכה, ואין איש שם על לב.

עכשיו אולי יחד עם המחאה שלהם, על רצונם בבית , אולי יזכרו שגם למלכם אין בית וארמונו חרב. בני השפחה אינם מניחים למלכה ולבניה לשוב לביתם.

" ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא לאמור: העם הזה אמרו לא עת בו עת בית ה' להבנות. ויהי דבר ה' .. העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב עלו ההר והביאו עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'. שימו לבבכם על דרככם.. זרעתם הרבה והבא מעט... והמשתכר משתכר אל צרור נקוב,. יען מה נאום ה', יען ביתי אשר הוא חרב , ואתם רצים איש לביתו..."

אשרכם יושבי האהלים המשתתפים ומזדהים עם המלך ההומלס בצערו וכמהו שוכנים ברחוב. ומרגישים מעט מהרגשתו!

קומו נעלה ציון אל בית ה' אלוקינו. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם!!! היכל למלך שהשלום שלו! 

 יען ביתי אשר הוא חרב ואתם רצים איש לביתו